באמת שאין לי מושג מה עובר עליי.

אני מדחיקה את הדברים המגעילים עמוק מאוד, אך בכל זאת הם יוצאים החוצה וצופים להם אי שם ברגעים הכי לא מתאימים.

אין דבר בו אני מצליחה באמת עד הסוף. אני מנסה, אבל כלום.

בפסנתר לא נגעתי כבר כמה ימים מחשש להרוס עוד שיר מקסים, כי זה מה שקורה כשאני מנגנת.

בבלט אני לא יודעת מה עובר עליי. הרגל שלי לא בסדר, אני מאוד מפחדת שזה דבר שימנע ממני להמשיך לרקוד, ובנתיים, לפי הרגשתי, אני נהית גרועה מיום ליום.

בבית ספר כבר אין לי את הכוח או החשק להשקיע. אני כבר לא מסוגלת. התעודה נורא אכזבה אותי, למרות הממוצע 92, ו100 במתמטיקה. אבל זה לא זה, אני צריכה יותר.

אני תמיד רוצה יותר. אני תמיד צריכה יותר ממה שיש לי.

אנשים הפסיקו להאמין לי כשאני עם עיניים עצובות מודיעה "אני שמנה". אבל אני באמת שמנה. איני מסתכלת הפעם עם אותם עיניים של הקיץ "בוהו אני שוקלת 52, הבטן שלי שטוחה אבל לא מספיק". הפעם באמת. זה מפחיד, אין לי מושג איך להפטר מזה. ההדחקה הזו גם לא במיוחד עוזרת. ("היי, יש אוכל. בואו נדחוף אותו לפה עד שלא ישאר מקום ונראה מה יקרה". אז הנה מה שקורה : הפכתי לגוש שומן.)

אבל בכל זאת, אני איכשהו חיה את חיי בלי לתת לדבר להפריע לי, מדי פעם.

כרגע אני מתחרפנת

ובעיקר מיואשת. [אני באמת רוצה להיות רזה. לפני הקיץ. כי מישהו חייב יהיה לשים לב, לא רק ההורים. אלא כל בית הספר.]

מאיפה אוציא את הכוחות לתקופת המבחנים האחרונה בחיי? ולאחר מכן הבגרויות (שאני מקווה שיהיו) האחרונות בחיי..

החלטה. מצחיק. זהו דבר שלעולם איני אוכל לקבל. :) כיף.

מצטערת שאני תמיד נעלמת ככה.

אני לא מסוגלת.. 3>