לנווט החוצה מתוך האפלה.

הלוואי והיית כאן.

לא, אני לא באמת יכולה לומר לך את זה. אני לא יכולה להפיל עליך דבר כזה.

אתה מעדיף הרי להיות איפה שאתה, לא איתי. למה שתרצה להעביר את כל זמנך איתי?

עם הבעיות המפגרות שלי שהן בעצם לא בעיות בכלל\ רק שטויות של ילדים. לא מתבגרים אפילו- סתם ילדים. קטנים. טיפשים.

והוא, פעם הייתי כל עולמו\ בקושי חודש עבר ואני כבר חשובה לו כמו חתיכת נייר.

מהאלה שהוא אפילו לא טורח לזרוק עלי בחזרה, עד כדי כך לא אכפת לו.

ובכל פעם כזאת, שאני עוצרת את עצמי מלומר לך דברים כאלה זה מתסכל. בכל פעם אני מתה עוד טיפה.

הרי אני מתה עכשיו, ובכל אותן פעמים שאני יודעת שאין לי לאן לברוח. כאילו מסרבת לשמוח בזמן שהאנשים היחידים שאני רוצה להיות איתם לא כאן, ובכלל לא מרגישים כמוני.

אתה לא צריך אותי, מישהי כמוני. יש לך אותה, היא מבינה אותך כל כך הרבה יותר טוב ממני. אתה לא אוהב לספר דברים ואיכשהו היא מצליחה לקרוא אותך. יותר חכמה ממני, בעלת יכולת התמודדות גבוהה יותר משלי, אתה חושב. אתה חושב הרבה דברים, לא שם לב כמה אני משתוקקת שתשאל, כמה אני צריכה להגיד למישהו. את כל הדברים שאני לא מסוגלת להתמודד איתם לבדי.

קטנה מכדי להכיל את עצמי, ואני בעצם לא כל כך הרבה.