פעם היית שמחה. פעם לא היה בך פחד. לא היה בך עצב, לא בושה.
את ידעת בדיוק מי את, אז באותם ימים. את ידעת מי תרצי שיהיה לצידך ואכן הוא היה.
פעם הייתה בך אמונה שהכל יהיה בסדר. הייתה בך אמונה שמעכשיו זהרק יהיה יותר טוב. חשבת אז שתוכלי לברוח, שתדעי מה לעשות כשתגיעי, כשתדעי בדרך לאן את.
ואת חיה במין אי קיום שכזה, צפחדת מהידיעה ומסרבת לחיות בלעדיה, משותקת מהפחד, מכל דבר שיש בו קצת שקט ולבד.
פעם היית שמחה, עכשיו כבר אין בך כלום.
כבר לא נותר דבר.
ועל השולחן בחדר ראיתי את המשקפיים שלי, שתיקנת. מונחות שם, לא שוכחות את מגע ידיך. מונחות שם, מחכות שמישהו יאסוף אותן.
לא נגעתי בהן.
התיישבתי על הכיסא מול השולחן ובהיתי בקופסא המכוערת. בשמי המעטר את צידה.
אני חייבת להודות שהתאכזבתי. שקיוויתי שתתקשר ואני אצטרך לבוא אליך לקחת אותן.
שאני אאלץ לדבר איתך. שלפחות אדע איך אני מרגישה בקשר לזה.
פתחתי את הקופסא.
בפנים שכבו המשקפיים, וטביעת האצבע שלך הייתה על העדשה השמאלית, אין מטלית בקופסת המשקפיים שלי. אבל הן אכן היו ישרות, מתוקנות.
אם לא הייתי כזאת פחדנית הייתי אומרת לך שהן עדיין עקומות ומחזירה לך, שתיישר שוב, ולו רק בשביל לראות אותך פעם נוספת. איזה מזל שאין בי טיפת אומץ.
אבל יכולתי אולי לומר לך שלשם שינוי לא 'הכל בסדר', אפילו שהכל לא בסדר בכלל. שזה לא בסדר להיות לבד, בלעדיך. שזה לא בסדר שהיית לידי, אחד האנשים הכי חכמים, נחמדים, מצחיקים ויפים שפגשתי בעולם הזה ועכשיו כבר לא. שזה לא בסדר בכלל. יכולת לומר לי שאתה לא רגיל לתחושה הזאת, אבל אתה מתגעגע אלי, למגע שפתי על שפתיך. לצליל צחוקי באזניך. יכולת לומר שאתה לא מצליח להפסיק לאהוב אותי, שזה כואב להיות בלעדי, הרבה יותר מלהיות איתי.
אם רק היה לי אומץ.
אם רק היה לי אומץ הייתי יכולה לומר לעצמי שזה נגמר לתמיד, אם אהיה עצמי או אחרת, שאתה לא אוהב ואין בך יותר געגוע.
אם היה לי אומץ לא הייתי שוברת את המשקפיים שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
