חבר שלי מתחתן ביום חמישי.. אולם בבני דרום בשם טרויה..  מקום ממש ברמה
לא רחוק מאשדוד..
ביקש ממני להיות מהעדים בנוגע לכתובה.. שזה האמת לא מעט כבוד :)
 
היום הוא מתקשר אלי בבוקר..
מספר שעקב המצב עברו מקום.. משום מה.. אולי בגלל שזה היה עדיין בוקר
הייתי בטוח שהוא מדבר על העבודה.. אבל אז התברר שהוא מדבר על החתונה
 
העבירו את האירוע לאולם בכפר-סבא, כי מסתבר שפיקוד העורף, על אף הפסקת
האש עדיין לא מאשר אירועים שמחייבים ריכוז גדול של אנשים יחד..
גם היה להם חשש שאנשים יחששו להגיע לאזור ופחות אנשים יגיעו ממה שהזמינו
באופן דרסטי.
 
בשבוע שעבר בעל האולם עוד ניסה להרגיע אותם:
"לא נורא.. מקסימום אם יקרה משהו נכניס את כולם למטבח.."
ברור..
 
אני לא מקנא בהם.. אולם זה אחד הכאבי ראש היותר גדולים.. ואחרי שאתה
מוריד את זה מהרשימה אתה כבר יחסית יותר רגוע..
ברגע שהחליטו שהם עוברים והבינו שפיקוד העורף לא יאשר, חרשו 15 אולמות
נוספים, עד שהגיעו לאולם הנוכחי..
האוכל יהיה קצת שונה.. לא הצליחו לסדר שהכל יהיה כמו באולם הקודם..
בנוסף, זה גם גורר בסביבות ה350 טלפונים כדי להודיע לכולם שעברו מקום.
 
עכשיו תחשבו לעצמכם עוד כמה זוגות אחרים עוברים כרגע את אותו הכאב
ראש, וכמה בעלי אולמות מחזיקים את הראש בין הידיים לנוכח כל הביטולים
ונאלצים לסגור לתקופה הקרובה עד שפיקוד העורף יגיד אחרת.
 
אתמול היה מפגש עם אנשים מיח' המילואים..
במקור הודיעו לי שזה מפגש גיבוש וכולם מוזמנים ואפילו התקשרו לאשר
איתי שאני מגיע..
אז אישרתי.. ואמרתי לעצמי מקסימום אם יהיה ממש משעמם אני אחתוך
הביתה.
 
אז הגעתי למקום.. מבחוץ נראה די פשוט.. וראיתי רק 3 אנשים..
2 קצינים מוכרים ועוד אחת לא מוכרת..
מסתבר שכל הערב נועד כדי להיפרד מאחד מהקצינים של היק"ר שבשוטף
מנהל את הר"מ 2 והקצינה החדשה מחליפה אותו..
 
אז שאלתי כמה אנשים עוד אמורים להגיע.. ואז היא הנחיתה עלי שאישרו
הגעה בסה"כ שלושה!! פאקינג שיט!!
כלומר אי אפשר לברוח מזה... דמט!
 
ואז המכה השניה ניחתה כשהתחוור לי שכנראה הוזמנתי בטעות.. ככה
לפחות נראה לי גם עכשיו...
כי .. כולם.. כל מי שהגיע.. היו קצינים!
לא שהרגשתי באיזהו אופן נחות מהם או משהו כזה.. אבל .. זה כאילו
אני לא קשור לקליקה הזו...
תחלס במילואים עצמם כולם מדברים עם כולם וכו.. אבל עדיין יש מין סוג של
הפרדה בין חיילים לקצינים..
היינו סה"כ 8 אנשים כולל מפקד היחידה ..
 
אמרתי לעצמי.. דמט.. אתה כבר כאן.. אי אפשר לברוח.. לפחות נהנה..
והאמת.. סה"כ היה נחמד.. כל אחד סיפר על עצמו..  מה הוא עושה
באזרחי ומה עשה בבצבא.. (מן הסתם החלק הצבאי שלי היה די דליל לעומתם)
 
החלק ההזוי של הארוע היה כשהמפקד הקריא ספר מתנה שקנה לקצין
היוצא, משהו על חפרפרת שמחפשת מי "עשה לה על הראש"... ספר מצויר

אמור להיות לילדים..  הינה קבלו לינק.. זה די משעשע האמת :)
זה בערך ספר שמכסה כל סוג של (פארד מיי פרנץ') חרא אפשרי!
בדיוק מה שאתה רוצה לדסקדס לפני ארוחה..
 
האוכל היה לא רע בכלל.. מסעדה משפחתית .. לא בולטת.. בשרית..
מהמקומות האלה ששומעים מפה לאוזן..
בבית הסתבר שאמא שלי מכירה את הבעלים.. יכלה לסדר לנו הנחה..
חפיף..
 
אחד החברה שם סיפר שהיה בטיול קארטינג באתיופיה.. רק טבע.. בקושי
רואים אנשים...  מתוך 15 אנשים , 5 מהם חלו במלריה..
לפחות הם יכולים להתנחם בעובדה שתקופת הדגירה של המחלה לפני שהיא
מתפרצת היא בסביבות השבועיים כך שלפחות את האישפוז הם עשו בארץ.
 
לקראת הסוף המפקד אמר שכנראה יהיה זימון למילואים בקרוב..
אמרנו לו שרק בשביל זה היה שווה לבוא ולדעת שכדאי להזמין כרטיס טיסה :)

אה.. וסתם ככה בקטנה בהקשר להפסקת האש

איסמעיל הניה יוצא מהבונקר ומסמל V

הסגן שלו שואל: אז מה ניצחנו?

הניה: לא.. נשארנו רק שנינו..