יום חמישי קמתי רע.. פשוט לא הרגשתי שום אנרגיה לתפקד מעבר ללישון
גם המצב רוח לא היה משהו.. מצחיק.. כנראה שזה היה באויר..  כאילו התודעה
שלי ידעה לפני..
בדיעבד אני רואה סימנים שאם לא הייתי כלכך נאיבי אולי הייתי קולט אותם קודם
אבל גם אז אני לא בטוח שזה כבר היה עוזר או עדיין מאוחר מידי.
 
על מה אני מדבר?
ביום ראשון הגעתי לעבודה, נחוש לסגור נושאים שכבר שבועיים כמעט מחכים ,
והכל בגלל שהדוט נט במחשב התחרפן לי לגמרי.. להתקין להסיר שוב להתקין
למחוק להעתיק.. סיוט..
נכנסתי לרותם למשרד לעדכן אותו בשיחות האחרונות עם הלקוחות ומה נראה לי
שצריך לעשות.. הוא הנהן.. ואז ביקש ממני לסגור את הדלת ולשבת - זה אף פעם לא
סימן טוב..
 
אומנם בתור בנאדם שתמיד חושב על הוורסט קייס, כל פעם שעשיתי משהו לא טוב או
איזו שגיאה גדולה אמרתי לעצמי הינה זה בא, אבל דווקא עכשיו אחרי שקיבלתי את
המשרד החדש והרגשתי שאני מצליח לעשות דברים יותר טוב לא העלתי את זה על דל
דעתי..
 
"דרכינו נפרדות.."
"מה זאת אומרת??"
 
זאת אומרת שמפטרים אותך.. מפסיקים את עבודתך.. משחררים אותך.. נותנים לך כרטיס
עם כיוון אחד בלבד.. וכו..
הוא הסביר שבגלל שהוא קודם לתפקיד המנהל במחלקה הוא צריך מישהו שיוכל להביא
ולקחת פרוייקטים בעצמו ולרוץ איתם קדימה .. מישהו עם עמון נסיון וכו.. ולצערו הפער בין היכולות
שלי היום לבין מה שנדרש הוא גדול מידי.. והוא לא יכול להחזיק גם אותי פה.
יודע שהשקעתי המון..ללמוד ולעבוד..  אבל אין לו אפשרות אחרת.
 
הוא רצה להודיע לי את זה כבר יום חמישי.. אבל למזלי (?) הייתי חולה ונחסך ממני להגיע
לסופש עם ידיעה מרירה שכזו..
לא שלהגיע לראש השנה עם הידיעה הזו זה מרנין.. ככה מתנת חג על הדרך..
 
אמר לי שמבחינתו אני יכול ללכת הביתה ולחזור למחרת..
אבל מה אני אעשה בבית??
אשב וארחם על עצמי?
אבכה?
אראה טלויזיה?
אקרא ספר??
אתפס על הקירות מרוב תסכול?
לא נראה לי.. אז נשארתי במשרד והתחלתי לעבוד, תוך כדי המחשבות כבר מנקרות במח
 
האישה שאמורה לקבל עליה את התפקיד כבר היתה שם מיום ראשון בבוקר..
החלטתי להתחיל את החפיפה כבר ביום ראשון.. ישבנו אצלי במשרד..
אני לא יודע..
כנראה שהייתי די חריג בנוף של הקומה שלנו.. רווק צעיר בלי הרבה נסיון..
היא נשואה, מאוד נאה ומטופחת, רוסיה (בלי שמץ גזענות - הם אנשים נורא חכמים) וכנראה לא תגיע
בשעות הזויות כמוני (על אף שהייתי נותן את השעות שלי אם לא יותר ומשקיע המון) וחצי מהקומה
רוסים - אני חושב שכולם נשואים.. אפילו סיוון מזכירת המחלקה שצעירה ממני בשנתיים
נשואה.
 
לאט לאט זה חודר לי להכרה..
ואומנם אני מעדיף לא לזרז את זה..
אבל בעוד חודש וחצי, אלא אם אני אמצא עבודה בחברה, הכל ייגמר..
בעצם גם אם אמצא שם עבודה אחרת..
קשה לי להאמין שאני אפגוש שוב אי פעם בוס כמו רותם.. הוא קודם כל בנאדם..
יש לו המון סבלנות.. נותן גב וממש לא הטיפוס שיזרוק אותך לכלבים להתמודד לבד כמו
סיפורי אימה אחרים שאני שומע מחברים אחרים..
אפשר לדבר איתו..
יצא לנו לדבר לא פעם על כל מיני נושאים שלא קשורים לעבודה..
ולא רק הוא גם שאר האנשים.. סלאבה אינגה סיוון שוהם גאריק (שהתאכזב לשמוע שאני
עומד לעזוב, לא אמרתי לו ישירות אבל הוא ראה שאני יושב עם החדשה ושאל מי זו ואז פתאום

שאל אם אני עוזב, מסתבר שהוא התרגל לעבוד איתי ואיפשהו זה נתן לי קמצוץ הרגשה טובה)

רחל יבגני ואבי..
באמת כולם שם אנשים טובים
חומר אנושי שכייף להכיר ולהעביר איתו את היום בעבודה.
 
הבטחתי לעצמי שלא אכניס את עצמי לדיכאון או מרה שחורה בגלל זה..
ביקשתי מההורים שלא יגידו כלום כי ממש לא בא לי להתמודד עם שאלות ומבטי רחמים
במהלך החג,
אבל זה עצוב לי..
זה יחסר לי..
אני משער שהסיבה העיקרית היא בגלל ... בגלל שזו פעם ראשונה שאני עוזב מקום שלא מרצוני
עוזב מקום שאני לא מרגיש בו אפילו קרוב למיצוי...
 
לא נחמד לקבל בומבה כזו לפני ראש השנה ויום כיפור אבל זה כנראה איתות שהפרזתי עם הטעויות
לאחרונה (לא כל דבר אני מספר פה.. אבל אני יודע שזה זה..)
סוג של תיקון או אזהרה משמים.. מהקב"ה..
התעלמתי מכל האיתותים האחרים..
 
שוב להתעסק עם קורות חיים, שוב לחשוש לפני ראיונות..

לאט לאט עולים לי דברים שעלולים להעלם או שכבר אני צריך להפסיק כי העתיד עדיין לא מספיק ברור
כמו חיפוש דירה למשל..  או המכון כושר או הרכב..

מה שכן.. בגלל שזה חגים.. הוא נתן לי חודש וחצי.. עד סוף אוקטובר..

היום בערב נסעתי לנמל יפו - להאנגר של קבוצת שורשים - אנשים שדואגים להכין המוון חבילות

מזון וסיוע לנזקקים ומשפחות חד הוריות או הרוסות מתל אביב.

אני אוהב את הדברים האלה.. ממש ממש אוהב.. לתת מעצמך לאחרים..

זה גם נתן לי איזה כמה שעות של שקט בראש מכל המחשבות הנוגות!

בחודש האחרון נוספו לי לרשימה עוד שלוש משפחות שאני משתדל להביא להן אוכל בימי שישי

ועוד שאר חבילות סיוע ממקור אנונימי.

קשה.. קשה לראות זקנים או ניצולי שואה או סתם אנשים שפשוט עומדים בשמש הקופחת כדי

לקבל בסה"כ קצת אוכל וכמה מוצרים..

והשנה יש יותר משנה שעברה..