הראש שלי מלא בדברים שאני רוצה לכתובת להוציא ולפרוס..

כלכך הרבה רגעים שאני נורא רוצה לשחרר הכל ולתת לעצמי לשקוע.. להתמוסס..

סוג של אפאתיות..

אולם,

מנגד.. אני לא מצליח להחליט פשוט לתת לזה לקרות.. כשבמקביל האנשים מסביב

לא מאפשרים לי להחליט ומנסים לדחוף אותי לתנועה קדימה.. כמעט בלתי רצונית

לפעמים, ומאידך, לפעמים אני מרגיש שחלק מזה כן רצוני.. ברמה כלשהי..

אבל לא בדיוק מהסיבות הנכונות.. או אולי.. שאמורות להיות נכונות..

בכל אופן,

בשיחה הראשונה שהוא הודיע לי שדרכינו נפרדות (אני לא מצליח למחוק את המילים

האלה מהראש.. זה כל הזמן חוזר לי בריפיט..) לא ממש חשבתי יותר מידי כשהוא

שאל אותי אם יש לי שאלות..

יומיים או שלושה אחרי זה ישבנו לשיחה אצלי במשרד..

אמרתי לו שקודם כל אני רוצה שהוא יכין לי רשימה של דברים שהוא חושב שאני צריך

לשפר או לתקן - בשביל ההתפתחות שלי הלאה..

זה מאוד הרשים אותו.. "מעיד על בגרות..", והאמת שזה היה נראה לי טריוויאלי..

אמר שלא בטוח שהוא עצמו היה אוזר אומץ לבקש דבר כזה כי זה כמו לבקש ממישהו

"לתת לך בראש"...

זה נכון.. (לא לא אני לא סדיסט תרגעו...) אבל אני סומך עליו מספיק וחושב שהוא

מקצועי מספיק כדי לומר לי באמת מה הוא חושב..

אח"כ שאלתי אותו למה בעצם קיבלתי משרד לבד אם הוא מראש ידע שהולך לפטר

אותי ולמה בעצם אני לא יכול להישאר אם במצב שנוצר היא למעשה תחליף אותו..

הוא ענה לי..

הוא מדבר דוגרי.. לא מזיין ת'שכל.. זה מה שאני אוהב אצלו, בניגוד לבוסים אחרים

שיצא לי לעבוד איתם.

התחלתי לשלוח קו"ח ולאט לאט לספר לחברים..

במשפחה ההורים שלי יודעים, דוד שלי ואישתו כי הוא עזר לי להתקבל אז ועכשיו

מנסה גם, ודנה בת דודה שלי רק בגלל שהיה לה ניתוח באותו יום ובגלל שהראש שלי

היה לגמרי במקומות אחרים שכחתי להתקשר לשאול אותה מה שלומה.. אז הייתי חייב

לספר לה כדי שתבין שזה לא היה סתם הזנחה וחוסר אכפתיות.

לא רציתי שכל החג יסתכלו עלי כמו איזה מסכן..

ודווקא החג עבר סבבה.. היה אוכל טוב.. ויכוחים וצחוקים כרגיל.. אוכל טוב כמובן.

תפילות כמובן.. שהן רק הכנה ליום כיפור שכל שנה מפחיד אותי מחדש..

נמרוד אמר שזה די אכזרי לפטר לפני ראש השנה.. 

אבל הנק' ראות שלי שונה משלו מן הסתם..

לא יכולתי להסביר לו שאני רואה את זה אחרת וכמו שהתקבלתי לעבודה הזו די בנס

אז גם הפיטורים באו בצורה לא בדיוק צפויה..

הכל משמים..

וכנראה שזה במקום משהו אחר או פשוט סוג של שעון מעורר.. שבוע בדיוק לפני ראש

השנה.. ויום כיפור.. ובכלל שנה חדשה..

אני מודה שאני לא חף ממחשבות של "מה אני אעשה עכשיו?".. "מי יודע מתי אני אמצא עבודה?"

"איך אני אעבור ראיונות עכשיו??" ועוד..

אבל אני באמת מנסה לא לשקוע לתוך זה.. כי זה לא יוביל אותי לשום מקום.

מיכל הזמינה אותי ביום חמישי להופעה של "איפה הילד" בזאפה תל אביב והיה נוראאא כייף!

עמדנו שורה ראשונה, ראינו מקרוב כל סתימת שן וצלקת או טיפת זיעה של חמי רודנר

(כשהוא פותח את הפה גדול זה כמו האריה השואג בסרטים נשבע לכם!) תוך כדי שהוא מעוות

את פרצופו או גופו על הבמה..

אני לא יודע אם אתם מצליחים לראות אבל רשום לו על הגיטרה "נ נח נחמ נחמן מאומן" ומהרגע ששמתי

לב לזה והראתי למיכל בערך רבע אולם ניסה גם לצלם את זה..

וכאילו לעשות דווקא הבנאדם פתאום מסתובב ומתונעע בלי הפסקה..

הצלם הזה, שתבינו, עמד ממש ליידנו ואנחנו כאמור עמדנו ממש מול הבמה.. אז אני לא ממש מבין

מה הוא ניסה לתפוס עם העדשה האימתנית הזו!? (כמו להרוג יתוש עם רובה פילים!)

את הקשקשים על שערות האף של חמי??

או אולי דווקא את המספר הסידורי על הסתימה בלסת העליונה מצד שמאל??

בכל אופן, היה נורא כייף!
השתוללנו, רקדנו, קפצנו וצעקנו מעשר וחצי עד אחת..
אני כלכך אוהב את האנרגיה שיש בהופעות.
 
למחרת ארוחת בוקר עם נמרוד בבדולינה .. כן שוב שם.. נמרוד אוהב את הריבות.. סליחה!! הקופיטורה
שלהם.. ותחלס.. זה בנמל ולא היה מפוצץ ואויר טוב, וישבנו לייד שלושה צרפתים (אחד מהם כנראה
ישראלי) שלא הפסיקו לקלל את כל העולם כולל ערבים מהגדה (קרעו אותי מצחוק).
 
נמרוד התעצבן עלי שאני עוד לא שלחתי קו"ח לחברות השמה וחושב שאני אדיש למצב..
אני שונא שמנסים להכריח אותי לעשות דברים.. אפילו שהוא התכוון לטובה..
בגלל זה אני לא כועס עליו..
 
החפיפה מתקדמת.. ואני מצטער שלא ייצא לנו לעבוד באמת יחד..
קוראים לה איזבל, היא סבבה, אני אוהב את זה שהיא מסודרת ויש לה טעם טוב, אסטתית כזו..
לא מתלבשת משעמם ותמיד מוסיפה איזה משו.. זה מעניין :)
אני בטוח שאם לא הייתי עוזב היינו מסתדרים יופי ביחד.
 
רק לראות את סלאבה מהרגע שהכרתי לו אותה זה פשוט קרקע פוריה למחקר אנטרופולוגי על
גברים ומה קורה להם כשאישה חדשה מושכת ומעניינת מגיעה לאזור המחיה שלהם.. (ולא משנה
מה הגיל שלהם.. )
 
מפחידה אותי המחשבה להתחיל הכל מהתחלה
מפחידה אותי המחשבה שלא אמצא במקום הבא חומר אנושי טוב וכלכך ברמה
מפחידה אותי המחשבה שהתנאים שהיו לי פה , מנחינת אנשים, אופי העבודה ובכלל אופי החברה
לא יימצא שוב כלכך במהרה.. או בכלל.