יש לי כלכך הרבה רגשות מעורבים לקראת היום האחרון מחר..
מצד אחד הקלה שהשבוע האחרון הזה כבר כמעט נגמר
מצד אחר אני לא יודע אם אני באמת תופס את זה שפוטרתי..
(מילה שמעולם לא השתמשתי בה עד היום ביחס לעצמי..)
או את הרעיון של לחזור לנסוע באוטובוסים שאני כלכך מתעב..
מצד אחד אני רוצה לכעוס שלקחו לי מקום עבודה שאני אוהב ומאוד
נהנתי ללמוד שם דברים, להכיר אנשים, לפתח מערכות ולראות אותם
יוצאות לאויר העולם , לפעמים קצת בצליעה לפעמים בתעופה נקיה..
אבל מצד שני אני יודע שהכל משמים וזה לא נפל עכשיו סתם ככה
פתאום, ובמבט לאחור אני רואה דברים שחשבתי שהסתדרו והגל
עבר אבל כנראה שטעיתי..
הסחפים התת קרקעיים הפתיעו אותי לאללה..
במשך כל השבועיים האחרונים אנשים ניגשים אלי ושואלים מה שלומי
ואם אני מחפש גם בתוך מטריקס ואם עוזרים לי, מציעים לי לקחת את הזמן
הזה בקלות ולנוח ובשורה התחתונה מצטערים שאני עוזב..
איפשהו זה נותן הרגשה טובה כי זה מראה לי שלא סתם עברתי שם
ונגעתי באנשים.. (עד כמה שזה נשמע פלצני ואני לא מאמין שאמרתי
את זה עכשיו) אבל.. מצד שני.. זה מדכא אותי אפילו יותר.. :/
אז היה לי ראיון עבודה היום.. הכי ארוך בעולם..
התחיל במבחן עיוני ארוווווך שאילץ אותי לחזור בזמן יותר משנתיים אחורה
המשיך בראיון מעמיק ופרטני עם מנהל מקצועי ולבסוף מבחן מעשי
סה"כ 4 שעות ארוכות..
ועוד בסופן, ממש ביציאה, גיליתי שקרוב משפחה שלי עובד שם.. לא יודע
איך לא חשבתי עליו עוד קודם כשהתחלתי לחפש..
אני רק מקווה שזה יישתלם. (ה-4 שעות לא הקרוב משפ')
בנוסף עובר עלי גם גל בדידות לא רצוי.. הרבה זמן לא היה לי כזה.
מבאס גם להחזיר את הרכב.. הוא ממש כמו כפפה עלי.. חשבתי לקנות כזה
או אולי אפילו ממש אותו אבל זה בעייתי מבחינת החברת ליסינג..דמט.
אני צריך לקדם את קניית האופניים והלפ-טופ
ברגע שאני אהיה סגור על דגם וסכום שאני מוכן להוציא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ranchuk