עד היום קשה לי לדבר על הנושא הזה מהעבר הרחוק שלי.
 
זה קרה אי שם בגיל 8 שנים וחצי בערך.. התחיל ככאב בטן..
בפעם הראשונה שניסו להסביר לי מה זה השתמשו במילה "גידול",
וזה נשאר איתי עד היום.
"לי? סרטן? מה פתאום זה היה בסה"כ גידול.."

נדיר שאני משתמש במילה סרטן.. עד היום אני מרגיש מעין זעזוע קל
ברקה כשאני אומר את זה בקול.
 
יש הרבה קשיים, בייחוד כשאתה ילד צעיר..
נשירת השיער..   (ניסו לשכנע אותי לשים פיאה, אפילו לקחו אותי לחנות כזו אבל זה
נראה לי פשוט רע - ממש סלדתי מכל הרעיון.. בסוף הלכתי עם כובע)
העדרות ארוכה מהלימודים..
טיפולים קשים/מאוד (ו..כאבים עזים..)
פחד..
ועוד..
 
אז מה מחזיק אותך?
האנשים מסביבך..
בעיקר המשפחה, החברים, אפילו צוות האחיות והרופאים ואסיסטנטים
בהמשך היו גם בנות שירות, במקרה שלי רק אחת שהצליחה לבקע את חומות
השתיקה והשקט שלי, ולפתוח פתח לתוך ילד מאוד מופנם.
 
עד היום אני לא ממהר לסמוך על אנשים, אומנם הרבה יותר פתוח מפעם והרבה
יותר משוחרר אבל עדיין.. מאוד קנאי לעצמי ולכל מי שהצליח להיכנס לי ללב.
 
עוד צורה של התמודדות זה ללמוד על זה, על ההשלכות, סיכויים וכו..
זה עוזר לתת סוג של שליטה, שלא לדבר על כל השאלות ברגע שאנשים מרגישים נח לשאול.
 
רצוי לחייך.. הרבה..  גם כשזה קשה..
רצוי גם לזכור שכמו שאתה צריך תמיכה - גם אלה הקרובים לך לא עוברים ימים קלים
לעזור להם לעזור לך, להיות שם בשבילך.
 
זה לא נגמר רק בניתוח וכמה חודשים של אישפוז רצוף, ואין סוף דקירות מחטים..
זה ממשיך עם טיפולים כימוטרפיים (שמביאים עימם מתנות כמו הקאות ובחילות מטורפות וחולשה)
אחת לשבוע, מעקבים תכופים , כדי לבדוק שזה לא חוזר.
 
אני מודה לאל שהוציא אותי מזה.. ומצטער עבור אלה שלא צלחו את הדרך.
 
לפני כמה שנים סגרתי מעגל (סוג של) כשהגעתי עם עוד כמה חברים טובים בהתנדבות כדי לשמח
ילדים באותו בית חולים, עברנו קומה קומה חדר חדר, וילד ילדה..
כולם שאלו מי שלח אותנו.. והיו המומים לשמוע שזו היתה יוזמה אישית.
 
בסופו של דבר, זה כבר לא סוף העולם כמו פעם, יש טיפולים, המדע מתקדם מיום ליום,
ליותר חולים יש סיכוי גבוה יותר.
בע"ה כולם יבריאו.