זהו.. עבר החג האחרון של השנה..

אבל לפחות הוא היה מתוק :P

עשינו ארוחה חלבית בערב החג..

שבועות זה גם היומולדת העברי שלי (חג מתן רן) אז אני בעד חלבי על אף שבד"כ

אני באמת מעדיף בשר..

בעיקרון היה המון אוכל - כמובן תלוי את מי אתם שואלים - המון סוגי סלטים למיניהם

בין היתר סלט עדשים שחורים, בורגול (שחלק בלבלו עם קינואה.. )

בורקסים, גבינות, טונה, קישים (שאני לא אוכל) פיצות הום-מייד ע"י בת דודה שלי

והאמת שיצא לה מאוד מוצלח.. שוקלים לפתוח קו יצור.

היו דברים נוספים אבל הם לא הספיקו להגיע לצד שלי של השולחן..

אני בעיקר חיכיתי לקינוח... או קינוחים..

4 סוגי עוגות:

עוגת שוקולד,

עוגת גבינה ללא סוכר עבור סבתא שלי שהיתה מה-זה מאושרת שחשבו עליה,

עוגת יומולדת לי!,

עוגת בננות עם ריבת חלב..

בלינצ'סים,

מגש אבטיחים..

בית מלון פראייר ליידנו :)

עוד סיבה שטוב לי עם חלבי בשבועות היא שיש לימוד לאורך כל הלילה עד הבוקר

(תיקון שבועות) ואני יכול להכין לי מיכל קפה קר טו-גו שיחזיק אותי בשעות הקשות.

יש לימוד כזה פעמיים בשנה, בשבועות ובשמיני-עצרת.. אני מת על זה.

קפצתי לדקלה בצהריים וזכיתי למיני עוגת שכבות נוספת מעשה ידיה להתפאר, ועכשיו

אני נזכר ששכחתי אותה בפריזר של ההורים.. אני מקווה שאחותי לא תגלה אותה :/

אז שבועות עבר בנעימים.. היה נורא כייף..

ואז בערך ב11 וחצי בלילה התחילו צלצולי טלפון.. לפלאפון ולדירה..

לא רציתי לענות..

אבל קשה לי להיות קשה עם אנשים..

אז בסוף עניתי..

היא ירתה לי לטלפון שהיא באה ושאפת לה את הדלת!

לא הייתי מוכן לזה..

היא התחילה טיפול.. והיא מגיעה לכל מיני פריצות דרך והבנות עם עצמה וכמה היא היתה

לא בסדר וכו..

ואני מבין שהיא מנסה בכל כוחה להחזיר את הגלגל לאחור..

היא מרגישה שהיא מאבדת את הדבר הכי יקר לה בחיים פתאום..

אבל אני איבדתי את כל מה שהיה לי כלפיה כבר לפני שבועיים באופן סופי..

כתבתי לה את זה במכתב, אבל היא עדיין לא הבינה..

היא עדיין חושבת שאפשר לפתור את זה ולהתקדם אם לא אהיה אטום אליה..

סיפרה שכל החג כל מיני בחורים ניגשו אליה אבל אף אחד מהם הוא לא אני..

מרגישה שלעולם לא תכיר עוד מישהו כמוני.. וכו..

כואב לי לשמוע אותה אומרת את זה...

אתמול הסברתי לה שוב (כבר הגעתי לצעקות) שהיא עשתה מעשים שאי אפשר למחוק

וכל המילים שלה שלא התכוונה לא עוזרות לי..

היא כל פעם מחקה מעט מהרגשות שלי.. וכל פעם ניסיתי להזהיר אותה, אבל היא התעלמה..

עד שהמכה האחרונה באה לפני שבועיים ומשו בערך..

וזהו... פה זה נגמר..

אני לא סומך עליה יותר.

היו לה חמישה וחצי חודשים להתעורר וזה לא קרה..

ולפעמים באמת מתעוררים מאוחר מידי..

זה קרה גם לי בעבר.

קשה לה לקבל את זה.. אבל זו המציאות - זו האמת שלי..

אין לי משהו אחר לאמר לה ואני לא רוצה גם סתם לאמר דברים שאין להם כיסוי..

אני מקווה שהיא תניח לי מעתה והלאה.

אני מקווה שהיא לא תתקשר שוב ולא תנסה לבוא..

זה רק יפגע בה יותר..