מציאות שאני לא רוצה לקום אליה יותר

מציאות שכל יום מרגיש כמו נסיון להעביר אניה דרך נהר קפוא

מציאות שאין לי לילה ואין לי בוקר.. רק באמצע יש תפקוד סביר

כל פעם שאני רואה אותה .. זה לראות מושלמות מול העיניים

ולדעת.. שזה כל כך רחוק ממך..

ואני לא יכול להתנתק מזה

אני מתפלל למצוא שוב מישהי חדשה שתסעיר אותי

אבל שגם תרצה אותי

היא מספרת לי על הגברים שמכירים לה או שפונים אליה באתר

הכרויות.. כל אחד עם הסיפור הדפוק שלו..

מזכיר לי את מה שאני עובר עם בחורות..

קשה למצוא אנשים אמיתיים בימינו

וכל מה שנשאר לי לחשוב..

שאם היית נראה קצת יותר לטעמה

אולי הייתי זוכה

כי להיות איתה זה לזכות בפיס, בלוטו, בטוטו  - הכל יחד

המתנה הכי גדולה שהקב"ה יכל לתת לי..

גם המשפחה מהממת

פשוט הכל.. חבילה אחת שרק ממתינה לזה שיבוא ויסגור את הפינה

הלוואי והייתי האבן שסוגרת את הפינה הזו.. :/

וכל פעם שאני יוצא עם מישהי וזה לא זה.. 

וכבר אין כח לדייטים

אין לי כח לחפש

זה מתחיל להרגיש כמו עבודה שניה

כבר לא כיף לי

הדבר היחיד שנותן לי איזשהו טעם אמיתי זה שיעורי תורה..

בשבת, ברביעי ובשאר השבוע כשאני מצליח לקבוע עם הבחור

ההוא מהכולל

כל השאר זה ... פשוט לא זה.. 

משכח כאבים.. במקרה הטוב

עד מתי אעשה את ההליכה הזו מהבית לבית כנסת וחזרה לבד?

כמה פעמים אפשר להתאהב בחיים?

כמה פעמים לב יכול להישבר?

עד מתי