איכשהו אני תמיד "מצליח" להגיע לתקופה הזו של לפני החגים 

במצב רוח שפוף..

דווקא בתקופה שצריך לשנס מתניים רוחנית ולהתעלות.. אני מרגיש בירידה

ואני ממש צריך להיאבק בעצמי כדי להעלות את הראש מעל המים.. לפחות.

בבוקר אני בקושי מצליח לקום,

ואז אני מתבאס שאני קם מאוחר ומפסיד תפילה במניין,

מגיע מאוחר לעבודה וסתם מפסיד שעות או נאלץ לצאת מאוחר..

בעבודה אני בקושי מוציא תפוקה, ואם אני מתקע על משהו אז במקום

לברר לבדוק לנסות, אני סתם מעביר את הזמן ביוטיוב.. (כן.. סיבה מעולה

למה לא לתת חופשיות גלישה לעובדים אה?.. ) 

דווקא כשאני אצל לקוח אני מספיק הרבה ומתקתק עבודה.. על אף שאני

מעדיף להיות במשרד.

אני אומר לעצמי שהיום אעשה את זה ואת זה ואת זה.. בסוף אני מגיע הביתה

ולא בא לי כלום... אין לי אנרגיה לכלום..

כל מה שבא לי זה.. כמו אתמול..

לשבת עם מישהו או מישהי שבאמת בא לי להיות במחיצתו  גם אם לא נעשה

כלום..

אתמול היה צריך להיות לי דייט אבל אני לא באמת רוצה להמשיך לצאת איתה..

אני אפילו לא יודע למה הצעתי שנצא שוב.. למה לכל הרוחות אני לא יכול

לומר לבחורה שלא מתאים, לאחל בהצלחה, ולהמשיך הלאה?? 

אני כן עושה את זה.. אבל בד"כ לא נעים לי לנפנף אחרי דייט אחד..

אז ביטלתי.. דחינו לרביעי... בתקווה שעד אז משהו יישתפר.

אז במקום אספתי את מור וישבנו אצלי..

היא טיפוס שונה כלכך מכל הבחורות שהכרתי עד היום..

ואני מבין שהיא צודקת..

להתראות כלכך הרבה, כמו בתקופה האחרונה, זה לא טוב לשנינו..

אמרתי לה שהיא לא תוקעת אותי כי אני כן יוצא לדייטים ואני כן מחפש.. בכל 

צורה אפשרית כמעט שנראית לי סבירה.. 

אני מזמן הפסקתי להתייחס למה שאנשים חושבים או רואים...

אבל היא מרגישה לא טוב עם זה שרואים אותנו כל הזמן יחד..

כאילו אנחנו נשואים עם עשרה..

ואני מבין את זה.. אבל זה מתנגש לי עם הרצון להיות בקשר עם בנאדם כלכך

מדהים בעיני.. ואני כלכך לא רוצה שהיא תצא לי מהחיים.

אין לי כח להמשיך לפרט את שאר הקונפליקטים..

בכל אופן אתמול אחרי שיחה טלפונית מעצבנת וקשה, כשכבר חשבתי וואלה זה

הסוף.. פתאום היא רוצה לשתות.. רוצה לבוא.. הפתיעה אותי האמת.. 

ישבנו.. כיביתי לה את האורות שיהיה לה נח..

הוצאתי שתיה .. 

נכנסתי להתקלח

היא שמה זוהר ארגוב בלפ טופ..

העייפות מכבה אותה..

עצם זה שהיא צריכה לנסוע לגן ולחזור בשעות שהשמש מכה על העיניים

ורק עכשיו יצאה מהחופש ומפקיחת עיניים ב11 או 12 כל יום..  

זה באמת מתיש..

כמה זמן לא שמעתי זוהר ארגוב מרצון..

וואו.. שנים..

ישבנו בשקט..

יש לי הנאה אמיתית לראות בנאדם נהנה אצלי.. שנוח ונעים לו.. 

והיא הורידה סנדלים, ישבה ככה עם הרגליים על הספה השנייה..

פתחה חלון..

כשהאלכוהול החל להשפיע נשכבה על הספה..

"הספה שלך יותר נוחה מהמיטה שלי.."

ספרי לי על זה .. כמה לילות נרדמתי עליה במקום לקום למיטה..

אני כל פעם מחדש מודה לקב"ה על ההברקה הזו להחליף את צידי

הספה למעין כרית כזו.. 

להסתכל עליה ישנה.. מסתובבת.. מזיזה את הרגל לפה ולשם..

מתיישבת..

משנה כיוון..

הראש מכוון אלי..

השיער שלה כלכך מלא.. סבוך.. נעים..

החלשתי את המזגן שלא יהיה לה קר..

למה לא חיבקתי אותה..

לא יודע..

כן יודע..

האמת, אם ניפגש רק לזה כל פעם, אני מוכן..

אני בורח באופן מודע מהמחשבות שלי..

מלהיות לבד עם עצמי..

כי אין לי אנרגיה להתמודד עם עצמי

עם הלבדיות הזו..

אמר הרב: עצבות זה כמו נעילה מרכזית,

ושמחה פותחת ומשחררת הכל..