לאחרונה החיים שלי מתנהלים בין הצפוי לבלתי צפוי עם יתרון בינוני

לבלתי צפוי והספונטני לגמרי...

ביומצמעות או יום הזכרון אורלי ואוריאל הודיעו בוואטסאפ שהם מתכוונים לעלות

לעיר הקודש בשישי בבוקר לבקר בקבר של הרב מרדכי אליהו זצ"ל..

התלהבתי - באותו רגע היחיד ש... - והודעתי שאני מצטרף בשמחה.

עברו כמה ימים..

מזג אויר התחלף לסוער לבערך יום וחצי ..

(מה שאגב העלה לי את המצב רוח פלאים.. אני כנראה באמת אוהב יותר

חורף מאשר קיץ.. )

ואז אור כתבה שאולי יבטלו בגלל שקר וגשום.. יענו סוג של התראת ביטול..

בחמישי בלילה היה שיעור גמרא חדש ולאחריו אימון מתיש במיוחד..

בערך אז אני מקבל הודעה מאור שלא נוסעים כי יש להם ארוע בשישי הבא

בעיר הקודש ולכן הם דוחים...

אחרי האימון החלטתי סופית שלא אכפת לי אני נוסע לבד!

מי יודע מה יהיה שבוע הבא, וחוצמיזה.. מה אני אסע איתם לארוע...

כמה דקות אחרי זה חככתי בדעתי את מי אני יכול אולי בכל זאת להזמין

וניסיתי את ליאורה..

היא הסכימה מהר וקבענו לרבע ל8 בבוקר... כייף :)

ב8 אני אוסף אותה כשבינתיים דקלה מסמסת לנו מה אנחנו עושים..

מיותר לציין שהצעתי גם לה ולחיים להצטרף אבל הם לא רצו.. אבל אז כשהיא שמעה

שאנחנו נוסעים ביקשה להצטרף, אז עשינו סיבוב דרך חולון ונסענו שלושתנו.

המזג אויר היה נפלא - זה כאילו הגשם ניקה את כל הג'יפה של החום המעיק מהשבועות

האחרונים - האויר נעים וקריר - שמיים כחולים עם קצת עננים לבנים קטני פה ושם

פסטורליה במיטבה :)

הגענו לשם מוקדם, חנינו בצל(!), לא היו הרבה אנשים להפתעתי, והקבר עצמו היה צמוד

לקבר של החיד"א זצ"ל (הרב חיים יוסף דוד אזולאי זצ"ל שהרב מרדכי אליהו זצ"ל טיפל

בקבורתו בארץ, על פי בקשתו של הרב יצחק ניסים שהיה הראשון לציון באותה עת) כלומר

באותו ביתן.

התפללנו שם - היה שקט - וזה עזר להתרכז בתפילה - הכנתי לי מראש רשימה של אנשים

לברך ולהתפלל עבורם.

משם נסענו לממילה לארוחת בוקר בגרג, ומשם לכותל.

היה ממש כייף, היו הרבה קטעים מצחיקים..

בכניסה לכותל יש עמדת בידוק, כשאת התיקים מעבירים במסוע שיקוף ואת החפצים הקטנים

מניחים בצד שמאל על דלפק ואז עוברים דרך המכשיר של איתור מתכות..

ירושלים - אז יש המון תיירים, ואז כשאחד מבוגר לפנינו בא לעבור - השומר אומר לו באנגלית

את התיק לשים במכונה, ואז הוא מתחיל להוריד מעליו גם פריטים אחרים וזה היה נראה כאילו

הוא בדרך להתפשט שם.. הם רגילים לזה מהבדיקות בשדה תעופה..

דקלה הבחינה בכך והתחילה לומר לו שאין צורך ושהוא יכול פשוט לעבור..

אחרי שהיא עוברת אחריו, השומר שואל אותה "תגידי את המדריכה שלו או סתם ממהרת?"

ואני וליאורה - "לא היא סתם ממהרת!".. חחח

בחזור קבעתי עם מור שנאסוף אותה מרמלה מהגן, בלילה היא סיפרה לי שהיא מתלבטת

אם להישאר אחרי הגן בשביל להשתתף בארוע פדיון הבן שהסייעת שלה הזמינה אותה, כי

איך תחזור… אז הצעתי שנאסוף אותה.

יצא שכך דקלה וליאורה פוגשות לראשונה את מור.. או יותר נכון פעם ראשונה שמישהו מחברי

פוגש את מור.

דקלה אמרה לי אח"כ שהיא באמת מהממת…

ביום ראשון בערב אחרי האימון יצאנו, שוב בספונטני לחלוטין, לסרט - NEED FOR SPEED..

מהפרומואים ומהרשמים שקיבלתי חשבתי שהוא לא משהו.. אבל האמת שהיה אחלה סרט..

אקשן, רכבים מהממים, פעלולים… מי צריך יותר? :)

ביום שני הייתי בים עם לירון, אחרי התקפת פתע/בליץ שעברתי בדירה ע"י לא פחות מ-6 מקקי

ענק שהחליטו לעשות לי גירוש… מלחמת ההתשה הסתיימה בנצחון מזהיר שלי… אבל היה מגעיל.

אז נסענו לים, חוף תופים.. היה אמור להיוןת שקט ונעים אבל מתסבר שפתחו את הקלרה…

כמה רעש.. פקקים.. ערסים ופרחות…

הבאתי טרמוס ותיונים וסוכר וכוסות ועוגיות.. היה נחמד.

זה היה הדייט הרביעי שלנו..

היא חמודה ואין הרבה שאני מצליח להגיע איתן לדייט קביעי האמת, אבל פשוט לא הטעם שלי..

גם לא הרגשתי משהו רומנטי ובחנתי את עצמי איך אני מרגיש כשאנחנו לא נפגשים והגעתי

למסקנה שזה לא זה :/

דיברתי איתה ביום רביעי בערב בעדינות.. אני לא אוהב את השיחות האלה, אבל אי אפשר להמשיך

להיפגש עם מישהי כשאתה יודע שזה לא זה מבחינתך.. זה לא לעניין לדעתי.

בחמישי יצאתי מוקדם מהעבודה, ב3,ו.. איזה כייף לצאת מוקדם.. תענוג :)

קבעתי עם מור בירושלים… היא כבר נסעה לשם מהבוקר..

הרשתה לעצמה לקנות מיליון דברים בידיעה שיש רכב… כבר חששתי שהיא תקנה שוב איזה 50

ארגזים כמו פעם קודמת .. חח זה היה יום משעשע :)

אז נפגשנו בעיר - ואמרתי לה שתחכה לי ואני אעזור לה אבל אב אני קולט אותה באמצע הרחוב

עוד רגע קורסת.. לא נורמאלית…

המשכנו לטייל קצת באזור, קניתי לי אוכל, נסענו לטחנת הרוח בימין משה… יש שם נוף מהמם..

ישבנו לאכול ולדבר.. סיפרה לי את כל קורותיה מהבוקר עם הגן והמפקחת ועוד כל מיני טיפוסים

וטיפוסות מעצבנים..

מהסיפורים שלה ושל אנה אני מגיע למסקנה שמשרד החינוך שלנו רקוב מהמסד עד הטפחיים.

בערב נסענו לבקר זוג חברים של אחיה שגרים בקטמונים ומשם נסענו לבקר את אנה וגיא.

יצא ממש טוב שנסענו לאנה, מור הפליאה בהצעות למתנות/ דברים שאפשר להכין לילדים

לקראת שבועות או סוף השנה ועולים גרושים… כי זה בערך התקציב שנשאר לאנה בגן.

קבענו שבשישי אני אאסוף אותה מהגן והיא תעביר לי מלא דברים שהיא לא צריכה ויכולים

להועיל לאנה.

בשישי תכננתי לקום מוקדם לשטוף את הדירה, לעשות כלים וכו…

בקושי הצלחתי לקום בבוקר.. אוף… שונא שזה קורה.. ועוד ביום שישי.

בסוף קמתי, התפללתי, התארגנתי ועפתי החוצא בדרך למור

העמסנו את הרכב ונסענו לפ"ת.. AKA עיר הרשע והפשע.. בייחוד לאחרונה.. ממש שיקגו.

חיפשנו לה נעליים.. דווקא מצאנו זוג ממש יפה.. אבל מסתבר שפעם קודמת הם עלו 250

ופתאום עכשיו 450… לא ברור..

המשכנו לקנות דברים אחרים לי ולאחותה..

אני אוהב לטייל איתה.. תמיד מוצאים דברים..

בין לבין המאמן שלי מנסה לקבוע איתי מחדש יום אימון וכששוב אני מספר לו שיש לי דייט

הוא כותב לי שאני צריך הכנסה נוספת.. ואולי לחייב את הבחורות לשלם..

צחקתי בקול

כתבתי לו שהלוואי - הייתי יכול להפסיק את העבודה הקבועה שלי.

ענה לי.. כן בטח.. ואם ממשיכים לדייטים נוספים תוציא לה כרטיסיה עם 10 ניקובים עם 10%

הנחה..

בידור.

שבת היתה תענוג..

בשישי בקושי הצלחתי להתרכז בלימוד וקריאה בזכות הצרחות עקב הנצחון המטורף של מכבי :)

מקווה שגם היום יתנו לנו סיבה טובה לחייך.

היום דקלה סיפרה לי שהבחורה ניסתה להבין דרך אמא של דקלה למה זה נגמר..

אני מרגיש לא נעים עכשיו … (כן אני יודע לא נעים מת מזמן… וזה לא אשמתי.. עדיין)

מה אני יכול לעשות…

להמשיך כי אולי משהו ישתנה?

היא לא משכה אותי.. וכשזה קורה לי זה מנטרל לי את כל השאר… בעייתי.

פיניתי לי למחר זמן לדייט, אבל עכשיו לפני כמה דקות סימסה לי שמצטערת אבל היא

מבטלת כי לא מתאים עניין הגיל ואחרי שיחה עם הרב…

איחלתי לה בהצלחה.

אסור להתייאש!

אחרי יום שלם אצל לקוח בשביל 2 התקנות מערכת שבמקסימום

היו צריכות לקחת כולה שעתיים (אצל הלקוח הזה תמיד דברים לא עובדים

או שאיזה שרת פתאום נופל או שאיזה בסיס נתונים לא מעודכן... נורא)

חזרתי למשרד..

לפני יותר מחודש קניתי למור נעלי בית לחימום במיקרו, היו לי המון תקוות

שהיא תהיה מרוצה מהן..

בסוף אחת מהן נקרעה על השימוש הראשון ויצא מעפן..

לא היה לי זמן להחליף במשביר..

עד שהלכתי אליהם בסוף כבר יצאו מגעילים עם הגישה שלהם.. אז אמרתי

תודה ולכו לעזזל..

פתחתי בחזרה את חשבון הפייסבוק שלי כדי לפנות לחברה שמייבאת את

הנעליים הללו וכבר באותו ערב הבחור חזר אלי ונתן לי מספר טלפון ליצור

איתו קשר וכתב שגר בכפר ויתקין... 

אחרי נתניה.. קצת רחוק...

לא נורא אמרתי..

נעשה טיול.. בכייף.

אז אתמול בערב אני מתקשר אליו מהמשרד והוא אומר לי שהוא נמצא באיזה

מרכז מסחרי ברמת אביב ג.. יענו רבע שעה ממני.. אדיר!

נסעתי אליו ובלי לבדוק אפילו הוא הביא לי זוג חדש דנדש :)

הייתי בטוח שהיא תשמח...  

אבל..

אתם מכירים את זה שלא משנה מה תעשו.. איכשהו הכל ייצא הפוך?

אז היא בכלל לא היתה מרוצה מזה..

הנעליים מעפנות וחבל על הכסף וכו..

כלומר אני מבין אותה מצד אחד אבל מצד שני..

לא יודע..

עשיתי מאמץ..

ביעסה אותי..

אני מנסה לעכל את העובדה שבלי קשר ...

היא כבר לא תהיה בחיי..

זה ממש ממש קשה לי

יותר מכל בחורה אחרת שלא הלך איתה או שהקשר אבד..

היא מילאה את חיי

ועכשיו שו הכל ריק..

בייחוד אחרי שהחלטתי לוותר על קשרים שלא מובילים לשום מקום

ועכשיו לחזור הביתה לשקט

כשאני לא יכול לדבר איתה

זה עושה לי רע יותר מאי פעם

הדיכאון שהצלחתי להדחיק עד היום..

כבר אין לי את אנרגיה למנוע ממנו להתפרץ..

היה גם דייט אתמול

חצי מהדייט נפלו עלי משום מקום פיהוקים מטורפים.. זה היה לא נעים

ובעיקר הזוי..

מזמן לא קרה לי דבר כזה בדייט

אולי בגלל שדיברנו על זקנים וסבים וסבתות ובתי אבות כי היא עובדת

כמזכירה רפואית?... יש מצב

ואחרי זה מונולוג על זה שהיא חייבת שהמיטה שלה תהיה גבוהה..

יענו 90 ס"מ בסיס ורק אז מזרון..

היו עוד כמה דברים..

לא יודע..

לא נראה לי שיהיה דייט שני..

יפתיע אותי מאוד אם כן..

אין לי כח

הזמן: צהרי יום חמישי..

המיקום: צפון תל אביב הישנה..

הארוע לשמו התכנסנו: ארוחת צהריים אצל מנהל המחלקה

ארוחה חלבית, חביתות, גבינות, בורקסים, פיתות, לחמים, ג'בטות

כל מיני סוגי שתיה ומיצים, סלטים ועוד..

המנהל מבקש את תשומת הלב לכמה דקות לומר כמה דברים..

מחלקים שוברי מתנה כאות הערכה לפועלם של מספר עובדים.. 

ואז..

אחרון חביב..

הוא פתאום מתקרב לשולחן שלי..

אני כבר לא זוכר מה הוא אמר..

רק שחשבתי לעצמי.. "אני?.. לאאא.. אין מצב.."

אז זהו.. שכן..

צחקתי ממבוכה..

בעיקר על פועלי אצל אחד הלקוחות..

בתקופה האחרונה אני נמצא יותר שם מאשר במשרד

אני לא ממש אוהב להיות שם.. 

מכל מיני סיבות..

בעיקר סוג האוכלוסיה.. 

צורת החשיבה..

וכו..

קשה שם.

אז כן זה מחמיא :)

ויש מצב שהייתי שמח יותר אילולא המצב הנפשי שאני שרוי בו..

הניתוק הזה .. קשה לי כלכך

הכל אפור

חסר טעם

חסר תחושה

שום דבר לא נוגע בי

הלוואי והיה אפשר לכבות את הרגשות..

ולו לזמן קצר..

טוב.. אני נאלץ לסיים את הפוסט

נוסעים להתקנה..

בהצלחה.

יום אחד..

שעל פניו נראה רגיל וחסר משמעות מיוחדת,

נכנסת לך ציפור יפיפה דרך החלון... 

נוצות צחורות וצבעוניות

מימיך לא ראיתי כזו.

אתה כלכך מתלהב

סוגר את החלון

נותן לה להתעופף בחדר מפה לשם,

משם לפה..

אם יש לך מזל

אולי היא אפילו תשב לך על היד

אבל אתה יודע שהיא רוצה לצאת

היא לא באמת רוצה להישאר

אתה שמח לראות אותה מתעופפת

לדרכה

אבל עכשיו

המקום שאתה חי בו

נעשה חד גוני וריק..

כשהיא איננה.