השנה לכבוד הסיכום הקבוע הבאתי לכם את מגש הבונבוניירות שלי. אוכל להבטיח שבתוכן מתחבא כל טוב והפתעות לרוב... רק תבחרו את הצ'וקולדה החביבה עליכם וההנאה הצרופה מובטחת.
שנה מאוד ביזארית עברה על כוחותינו... מתוקה ומלוחה, משעממת ומאתגרת כאחד, אבל בואו נעשה את זה מסודר-
כרגיל אני יושבת עכשיו ומרפרפת קצת בפוסטים של השנה שחלפה. לא שוכחת לקרוא את הסיכום של 2007 ולחקוק לעצמי בתודעה בדיוק את כל מה שהיווה ציון דרך במהלך השנה.
תנו לי לספר לכם שבמשך חמשת דקות הרפרפוף עכשיו לא הפסקתי להגיד "וואו".... כי פשוט וואו... וואו, יש שוני כל כך מהותי בין מה שהיה אז ב- 2007 למה שלעזאזל החליט להתחולל לו ב- 2008. זה סוג של משהו בלתי נקלט כשחיים את השגרה יום אחרי יום ו... אין ספק שכדי לתפוס את המהות של השנה וכדי לראות את השוני שלה על פני זאת שקדמה לה צריך לקחת צעד אחד אחורה ולהסתכל על הכל כמכלול.
הייתי מודעת לזה שצעד אחורה יגרום לי להגיד וואו אבל לא תארתי לעצמי בדיוק איזה תחושות זה ייצור... מה שאני כן יודעת זה שאין מרוצה ממני על זה שהבלוג הזה חיי וקיים ואין מאושרת ממני על זה שאני מצליחה לכתוב בו רציני ובצורה שאני אוהבת ומכבדת. זה בדיוק מה שרציתי מהבלוג שלי - שיהיה שם כדי לעשות רטרוסקטיבה ויאפשר לי לקחת את אותו צעד אחורה כדי לראות את המכלול.
אדיר, אני מזה מרוצה!
ועכשיו אסביר לכם את עניין ה"וואו"... אם כי זה דיי ברור ת'אמת. 2007 ו- 2008 היו שונות איפשהו בבסיס שלהן. אם 2007 היתה בשבילי שנה של יציבות וביטחון, שנה שהתחילה מנקודת זינוק מעוגנת לקרקע ומלאת שאיפות 2008 הפכה לגמרי את כל היוצרות, טרטרה והפכה אותי מכל הכיוונים האפשריים. עכשיו כשאני שמה לב לזה אפילו אין פלא שאני כל הזמן עייפה ומרגישה מותשת... זה עניין של השפעות הדדיות ואולי לשם שינוי אפשר להפסיק להאשים את "הקארמה שבחדר" שגורמת לי להיות עייפה כל הזמן... ייתכן ונמצאה הסיבה האמיתית?!
באופן מהותי שנת 2008 היתה יותר רגשנית ואמוציונלית מ- 2007... ועל כן, בואו נקרא לשנה שחלפה "שנת ההתפכחות הנפשית". חברי הקרובים ביותר יכולו בהינד עפעף להגיד שמבחינה פנימית וריגשית השתנתי, התבגרתי והתפתחתי לאין שיעור... אבל גם אם אתם לא מנויים עם חברי הטובים מספיק היה לקרוא את X Y Z הפוסטים שבהם נכתב המשפט "והרגשתי שאני בתוך רכבת הרים" כדי להבין את טיב הדברים.
אני לוקחת בעלות על המשפט שטוען כי "כדי להיות בנאדם שלם על אדם להיות מסוגל להרגיש את כל הקשת הרחבה של הרגשות והתחושות"... זה המשפט שמאפיין אותי הכי טוב והוא המפתח להבנה שלי. אם תפנימו את אותו משפט בכלל לא תהיה לכם בעיה להבין למה אין מרוצה ממני על כך שהשנה הזאת היתה כל כך עקלקלה והפכפכה (ולא תמיד במובן הטוב של ההפכפכות). אני מברכת על כל אירוע, טוב או רע, שעבר במחוזותינו השנה כי מכל אירוע אשכיל.
אז מה לעזאזל היה שם, במהלך השנה הקודמת, אתם שואלים?
זאת היתה שנה לא פשוטה מבחינה משפחתית... זה לא כזה משנה, רק גרם לי להבין שלצערי אאלץ לסמוך בעיקר על עצמי. לא משהו שלא ידעתי ולא משהו חד פעמי אבל הנה סטירת לחי של המציאות. יותר מהכל אני יודעת שאם במשפחה עסקינן אני צריכה לגבש לעצמי חבורה מאוד יציבה ונאמנה של חברים... מה שנקרא "אסמוך על עצמי אבל אחפש את אלו שאוכל ללכת איתם נאמנה במשעול החיים".
זאת היתה שנה שאפילו הייתי בה בבית חולים בגלל עקירת שן בינה כירורגית פור גאד סייק חס וחלילה לא שוב טפו טפו טפו. ההבראה היתה מובטחת והטראומה חלפה עברה לה מזמןןן אבל האירוע הזה שווה איזכור ואילו רק בגלל שהוא הראה לי כל כך טוב מי החברים היקרים מפז שלי ומי בכלל לא ראוי להערכה. הנה למשל "האמא המאמצת", כמו שאני קוראת לה כאן בבלוג, שישבה איתי יום ולילה כאילו הייתי בשר מבשרה... אומנם במציאות היומיומית אני לא מראה את זה מספיק אבל היא... היא יקרה מפז. כי גם אם תתאמצו לא תמצאו בחורה שמשתווה לה. בשביל חברים כאלו אחצה נהרות ואבנה מגדלים כי זה מה שנותר לסמוך עליו.
זאת היתה שנה שבה אחרי שנתיים של נתק גם חידשתי קשר עם פליפי שלי, הבטהאד העיקרי בחיי... בחורה שאיתה אפשר אפילו לקיים "סייבר צחוק" דרך המסנג'ר. כן, זה אירוע חשוב לא פחות ואני אפילו עושה לה עוול כשאני מכניסה את הפסקה עליה כפסקה ככל הפסקאות. חידוש הקשר איתה היה ללא ספק אבן פינה בשינוי הרגשי שלי. מדהים איך היא הצליחה בהינד עפעף להעניק לי שיעור חשוב ב"כמה קל זה להיות חברים"... בלי אגו ועם הרבה אמיתיות... להרוויח בחורה כזאת זה לא צחוק. אחרי נתק שכולו היה שטות אני יודעת שאין לי כוונה לאבד אותה שוב, היא חלק מהבסיס שלי... ממי שאני.
ואם אנחנו כבר מדברים על חברים אז לאותו ז'ארגון אני רוצה להכניס גם את החברות התל אביביות הצמודות שאחרי שהן שרדו איתי את היסודי, החטיבה, התיכון, החיים בתל אביב ואת כל שאר התקופות של העת האחרונה הן כבר לא עניין של מה בכך. אני רוצה להכניס את האוגי הפרטי שלי ואי אילו בחורות ספציפיות שתמיד מצליחות לגרום לי לחייך. אלו חברים שאני רק יכולה לקוות שתמיד יהיו שם, לא משנה מה. עמלתי כל כך קשה כדי לברור את אותם אנשים חשובים משאר הגרעינים השחורים שרובצים להם פה בכל מקום... ושכה יהיה לי טוב, אני לא מתכוונת לוותר עליהם.
והנה אני קוראת עכשיו את הפסקאות שכתבתי זה הרגע וזה מרגיש לי כמו נאום "תודה להורי שהביאוני עד הלום" כי ככה זה באמת... ולריגשי הזה שכל הזמן מציף אותי אחראית אך ורק... שנת 2008. אם תשאלו מי הפך אותי לכזאת ממחטת טישו סופגת אוכל לענות לכם בתשובה אחת ברורה: שנת 2008, כמובן!
שנת 2008 הביאה איתה שלושה ריבים עם אדם אחד. לא קלטתי ששלושתם היו באותה שנה אבל בהחלט טוב לדעת. בעיקר טוב לדעת שהריבים האלו היו חלק חשוב מאוד בהתפכחות שלי... בהתבגרות שלי... בלי הריבים האלו כנראה שלא היתה מודגשת כל אותה ההוקרה של הטוב שכבר יש. בתור בנאדם אמוציונלי ששם חברים כשווי ערך לביטוי "משפחה" מאוד קשה לי לעזוב לפעמים... סוג של "זה לא יכול להיות שטעיתי ובחרתי גרעין שחור לעמוד שם במגדל הלבנים שלי". הפעם היה לעניין ערך מוסף ואם כך אני לא מתפלאת שלקח לי כל כך הרבה זמן של רגשות שליליים כדי להתפכח אבל הנה גם אני מודה שעשיתי טעות בשיפוט. לקח לי זמן להבין שיש אנשים שונים בעולם וזה בזוי לחלוטין לנסות לכפות את מה שלא קיים שם... במיוחד עכשיו כשאני כותבת את המילים האלו אני מפנימה מה אני לא צריכה בחיים שלי ומי לא יוכל לעמוד שם.
על כל פנים, שנת 2009 מתחילה -עכשיו- והיא כבר מתחילה עם שינוי. אני יודעת הרבה יותר טוב מה אני רוצה והרבה יותר מודעת לצרכים שלי. בהכרח מה שרציתי בשנת 2008 לא תקף למה שאני רוצה לשנת 2009 וכל מי שחשב אחרת מוזמן לעשות אחורה פנה -עכשיו- !
בענייני לימודים הבייבי שלכם כמובן לא איכזבה... אומנם היתה שנה לא פשוטה מבחינה ריגשית אבל בהיותי חתולה אני תמיד נוחתת על הרגליים. תחום הלימודים הוא תחום ש-אני- שולטת בו, הוא תחום שבו ידי יכולה להשיג הכל אם רק תרצה מספיק ואת זה אני תמיד יודעת. זה תחום שתמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי מפוקסת בו ועל כן אל תצפו ליותר מדיי פאשלות, חרטות או בעיות. אני חננה למופת וכל החננות יודעים שלימודים זה תחום שאפשר לסמוך עליו אם יש בעיות בתחומים אחרים כי הוא מספק היישגים עצמיים כל כך נעימים.
מה שהרים אותי על הרגליים השנה היתה נסיעה לגרמניה... מדובר בהישג המשמעותי והייסודי ביותר שיכולתי להשיג לעצמי השנה!
כמו רכבת הרים, בחיי... ואותה נסיעה לגרמניה היתה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לאמץ לעצמי ארשת של "אה! יס בייבי יס... אני חתולה שורטת ובועטת. אין מי שיכול עליי!". אני חסידה גדולה מאוד של הרגשה טובה וביטחון עצמי גבוה וגרמניה נתנה לי פוש גדול מאוד כלפי מעלה.
ללא ספק ההכשרה המקצועית בגרמניה היתה היי-לייט המוצלח של השנה... היה זה הדבר הטוב ביותר שיכולתי להקנות לעצמי ואין ספק שהייתי עושה זאת שוב בלי להניד עפעף. היה שם חוויות ועצמאות... למידה והתמודדות... היה שם דברים שבחיים שלי לא ראיתי ולא חוויתי. ברמה הבסיסית ביותר זה איפשר לי להתנתק ולקחת צעד אחד אחורה מהאירועים של הארץ כך שאם אאלץ להגדיר את שנת 2008 ע"י מאורע מסוים כנראה שהראשון שיעלה לראשי תהיה אותה נסיעה מוצלחת.
בד"כ זה השלב שבו אני עוברת על הרשימה "תוכניות ל- 2008, מישהו?" שנמצאת פה בצד שמאל שלכם ומנסה לראות מה מתוך הרשימה הצלחתי לבצע ומה לא, אבל השנה אין כל כך טעם לזה. אף אחת מהתוכניות המאוד פרקטיות האלו לא בוצעה וזאת משום שבראש ובראשונה זאת לא היתה שנה מאוד פרקטית. בסה"כ זאת היתה שנה רגילה ככל השנים. שנה שנייה של לימודים בטכניון דיי מאלצת את הסטודנט להיות כפוף למשמעת וסדר. מקום להגשמה אישית אין ממש וכל התקדמות לוקחת יותר זמן ו...מורגשת הרבה פחות. כל אותם רצונות ומשאלות גדלות יכולים בקלות לחכות עוד שנה או שתיים כי כעת ללא ספק הצורך הבסיסי ביותר הוא להתקדם בתואר. פשוט להתקדם.
___
אז אוקי, לעת עתה רק אסכם ואגיד שזאת היתה שנה של הרבה התפכחות ויחד עם זה היא לא אכזבה אותי. אני מגיעה למקום טוב מאוד עכשיו ורק בגלל העובדה שאני יודעת מה אני רוצה. נכון לעכשיו השאיפות לשנה שנכנסת מסתכמות בלהתמיד במה שהתחלתי ולסיים אותו כראוי. יש כמה עניינים שאני מאוד חושקת בהם לשנה הנוכחית, שניים ספציפים למען האמת, והם יהוו אבן בוחן לשנה הזאת... רק נותר לחכות ולראות מה יוליד יום ולאן יתפתחו הדברים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives