יש שיגידו כי הצלחות מהסוג הנחשק ביותר יביאו את בעליהן לכדי קיפוץ באוויר תוך כדי עיוותי גוף רצוניים המכונים בלשון העם "הדרך להביע שמחה". מעולם לא חשבתי או רציתי להאמין שיש אמת בדברי אותם אנשים... אבל כיום, בחיי, זה הדבר היחיד שבא לי לעשות.
אין כרגע חדר שיכול להכיל את המחשבות שלי, אין מילה בעולם שתוכל לתאר את ההרגשה... ויחד עם זה, לפי מה שידוע לי על דרכי העולם... בערך עכשיו צריך לקום מישהו שנמאס לו כבר לשמוע את כל הדיבורים האינסופיים האלו על טוּב ואושר ולהסתכל לעברי במבט מצועף שלא מתפרש לשני כיוונים. בתומי עוד ארצה לשרברב מבין שפתי את המילים "אבל... זאת שמחה" והוא... , שלא יסוג, יפער את עיניו ויגיד "שמחה? זה העולם האמיתי! אין פה שמחה!" ויבעט בי באכזריות לעבר תהום עמוקה בדיוק כמו שידעו להמחיז כל כך יפה בסרט "300".
אז אני ממתנת את עצמי.
יש לציין שתקופת המבחנים עושה עבודה יוצאת דופן בלמתן ולהחזיר אותי לקרקע. אולי זה לטובה, אחרת כבר מזמן היה עשוי להתאגד לו צבא שלם שרוצה לבעוט בי לתהום.
"100 רמזים המצביעים על כך שהדבר הקיטשי הבא שתעשו יהיה לצפות בפרקים נבחרים של דובוני אכפת-לי תוך כדי צחקוקים רועמים"-
#2 - אתם מתנשקים במכונית. בחוץ יורד גשם זלעפות ואפילו הברד מתדפק על חלונות הרכב המהבילים. את חושבת שזה הדבר הכי נעים ומרגיע שעשית כבר הרבה זמן והוא לא יכול שלא להסכים איתך. בלהט העניינים הוא מדליק את מנורת הרכב כדי לראות יותר טוב את זיו פנייך הקורנות... הו אז את מגלה בזווית עינייך שלא רק הוא מעוניין לראות את הפרטים הקטנים.
... בבועת הטכניון פלא שלא הפעילו את אזעקת האמת שהיתה מקפיצה את כל העתודאים למקום האירוע- "אקשן בטכניון, אקשן בטכניון, כולם לצאת מהבתים!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives