?Life. How the hell to get through all 9 of them

אני שונאת מרדפים... עד כמה שאני תחרותית ועד כמה שחינכו אותי על ברכי הניצחון אני שונאת להרגיש במאבק מתמשך. על מה אני נאבקת בכלל? אחרי מה אני רודפת? כולם רודפים אחרי משהו אבל מה? אני מניחה שזו השאלה הנצחית של היקום ובהיותה כזו כנראה שפתרון לה כלל לא יביא נחמה.

בזמנים עברו שנאתי לרדוף אחרי בחורים ושנאתי לרדוף אחרי מקובלי כיתה כאלו ואחרים. כיום, בימי האוניברסיטה, אני עדיין שונאת להאבק. שונאת לרדוף אחרי אנשים להשוות איתם תרגילים, שונאת את המרדף המתמשך הזה אחרי ציונים גבוהים. אין ספק שאני הראשונה שנגררת לתחרותיות אבל בסיכומו של יום הייתי מוותרת על התענוג בשמחה וחיה חיים שלווים ונטולי מתח.

עכשיו, בסופו של יום, כשאני נתונה לחלוטין לחסדי התחרותיות אני לא יכולה שלא לחשוב "אם אשיג את מה שארצה... אז מה הלאה?". עוד מאבק ועוד מאבק ואיפה הנחלה המבוקשת?

מחשבות כאלו הן סיבה טובה להתמרמרות כי עם כל המאבקים האלו אני בכלל לא יכולה להנות מהנוף שבדרך. מוצאת את עצמי רצה לצד כולם ויודעת שאם אעצור אחליק ואפול. כבר לא אהיה עם "כולם" ומה אז? שאלה מטומטמת... מה אכפת לי מכולם?

ולפעמים אני מסתכלת על חברים קרובים שמצבם דומה ומתחלחלת מהמסירות... אבל מה איתי? רק לעצמי עוד לא נתתי את הדין. כנראה שבגלל זה אני קצת מבולבלת בשעות האפלוליות האלו של הלילה.

במחשבה שניה כבר מזמן החלקתי... כיום אני נאחזת במסמר האחרון, מקווה שלא ישתחרר אבל חוששת שזה לא ממש ריאלי.