יש איזה בעיה בריאותית שמטרידה אותי בחודש האחרון.
כבר כמה חודשים קודם לכן שהרמתי גבה כי משהו לא נראה לי אבל התעלמתי כי זה לא נראה לי משמעותי במיוחד.
בחודש האחרון זה כבר ממש הפך להיות נורא. פתאום הכל הרבה יותר מפחיד (במיוחד מנטלית). כל שאר הבעיות פתאום מתגמדות.
לקח לי חודש להבין שהמצב לא הולך להיות טוב יותר וכנראה שיש בעיה עמוקה הרבה יותר שצריך לטפל בה לפני שבאמת זה יהיה חמור מדיי.
ועכשיו מה? עכשיו בירוקרטיות רפואיות. הידעתם שיש רק 5 אנדוקרינולוגים בלבד בחיפה? לקבוע תור זה כמו נצח. הידעתם שכל רופאי העור (גם משהו כמו 7) החליטו להעדר מהמרפאה בדיוק באותו זמן (מה שמזיז את התורים בפנויים היחידים לתחילת אפריל)? אם אדם רוצה לקבוע תור לרופא מומחה עדיף לו למות קודם.
וכל זה תמיד מתחיל לרקום עור וגידים לפני חופשה מתוכננת. לעזאזל עם זה. אלך לטיול עם זה או בלי זה.
עריכה מאוחרת:
חשבתי על זה ויהיה בסדר.
אולי אתם כבר יודעים ואולי לא אבל אני עושה עניין גדול מאוד מהמשמעות של חמשת החושים בחיי האדם.
כמה וכמה פעמים כבר אמרתי שחיים הם לא חיים ללא חמשת החושים. כדי לתפוס את החוויה שנקראת חיים אדם צריך שיהיו לו את חמשת חושיו.
לדעתי, לפעמים עדיף המוות על פני איבוד אחד מהחושים המרכזיים.
על כל פנים, פתאום עלתה בי שוב המחשבה הזאת ובחיי... בחיי שכל אדם (וגם אני) צריך להעריך את חייו כל עוד הוא מסוגל לחיות אותם בשלמות.
כל שאר הבעיות מתגמדות כשאני חושבת על המוטו הזה. איכשהו דווקא המחשבה הזאת מרגיעה אותי בצורה שלא תאמן ועל כן אדבוק בה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives