(על היהדות, אגב, כבר ויתרתי מזמן).
זה הפוסט החצי פוליטי היחידי שהיה פה ואולי גם היחידי שיהיה פה. עכשיו, לאור ביטול הופעת חו"ל שהייתי אמורה ללכת אליה ביום רביעי, אני נסערת מתמיד. אז איכשהו יוצא שאני אומרת כמה מילים בנושא-
כרגע אני ממש לא נהנת לגור בישראל. למען האמת אני לא זוכרת מתי נהנתי לגור פה ומתי בדיוק הרגשתי שייכת... אולי אז בפעם ההיא שדנה אינטרנשיונל זכתה בארוויזיון וכל תל אביב צהלה ושמחה בכיכר רבין כאות לגאווה לאומית הרגשתי סוג של התעלות אבל היי... ממתי בוחנים מדינה על פי אירועים יחידניים? את הזיקה למדינה ואת טיבה בוחנים לאורך זמן ועל פני תהליכים מתמשכים. רק אז אפשר באמת לראות את נקודות השיא ונקודות השפל, מה הרווחנו, מה הרווחתי ומה היו העלויות... ועל פי אלו דעתי על ישראל עומדת בפני שוקת שבורה.
באופן עקרוני יש לי דעות מאוד פרו-ציוניות ואני באופן מוחלט מעודדת את המאבק על מדינת ישראל. מדינת ישראל היא אבן פינה עיקרית וחשובה לקיום העם היהודי וסבתא שלי זכרונה לברכה לא היתה מתביישת באמירה שכזאת. יחד עם זאת, ישראל יוצרת בי כל כך הרבה אנטגוניזם... הן בחינוך, בערכים, בחברה והן בפוליטית. פוליטיקה, הסברה, צבא... עד כמה שאני רוצה לעודד את הציונות אני לא יודעת אם אני אוכל להמשיך ולעשות זאת לטווח הרחוק. אני לא גאה להיות ישראלית ולא ארצה להיות חלק ממדינה שההתנהלות שלה לא עומדת בקנה אחד עם הדעות שלי.
אולי זאת אמירה אגואיסטית כי יקומו אנשים ויגידו "לא טוב לך, תעשי שינוי. השינוי מתחיל מהאדם הקטן". יוסיפו ויגידו אותם אנשים כי קל להפנות את העורף כי המצב קשה וכי האמירות שלי צבועות... אז יגידו. אם הייתי רוצה ואם הייתי מרגישה שאני מסוגלת הייתי נהפכת להיות פעילה חברתית... הייתי לוקחת יוזמות, מרימה הפגנות... והייתי הולכת ללמוד תואר במדעי המדינה. לצערי, זה לא אני. אני לא מרגישה שאפשר לשנות משהו. הכיוון דיי ידוע, זה לא מצב שאפשר לשנות בעתיד הקרוב (לא בעוד עשור, לא בעוד יובל) ואם ירצו לשנות יהיה צורך במהפכה של ממש. למי יש יכולות לחולל מהפכה?
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד שיוועתי לחיים סולידיים. כל מה שאני רוצה בחיים שלי זה ליצור לי משפחה תומכת, לנסות ליצור איזושהי קריירה בתחום שאני אהנה לעסוק בו, לצאת לטייל בסופי שבוע עם אוהל וגזיה. בחיים שלי יהיו מינימום ריבים כי, ראשית, אני לא יודעת לריב ושנית, כי אין דבר שאני יותר שונאת מהתלהמות וצעקות. אם אוכל אני אשמח לחיות באיזה פרבר נחמד ושלו שבו כולם רוכבים על אופניים. אני צריכה חיים סולידיים. ועכשיו בואו נחשוב שניה על החיים במדינת ישראל... ריבים יש? יש. מלחמות יש? יש. פרברים שלווים יש? יש, אבל מי רוצה לחיות באיזה יישוב פסטורלי שנמצא בטווח ירי.
עם כל הכבוד למדינה, ויש הרבה כבוד, אני לא יודעת אם אני מתאימה לאופי שלה. טוב, זה כבר היה ברור עוד מהרגע שהבנתי שכדי להשיג משהו צריך לדחוף בתור. בתור אחת שלא יודעת לדחוף או לצעוק קל היה לרמוס אותי ושם.. אי שם בין הרגליים של האנשים זה כבר דיי היה ברור. נולדתי במדינה שלא מתאימה להלך הרוח שלי.
בעתיד אני בהחלט רואה את עצמי לומדת בחו"ל. הייתי שמחה לראות את עצמי מנסה לגור כמה שנים באיזו מדינה שאני מחבבת במיוחד. בואו נתחיל מזה. אני לא מתיימרת להגיד שאני רוצה לחיות מעכשיו את כל החיים שלי בחו"ל כי בואו נודה בזה... אף פעם לא עשיתי את זה ואם זה יעמוד בציפיות שלי אני לא יודעת. אז אני מתחילה בקטן ולא יוצאת בהצהרות גרנדיוזיות... בואו נתחיל מכמה שנים בחו"ל בשביל ההתנסות. מי יודע... אולי אגלה שטעיתי, אבל בינתיים... אלו הדעות שלי.
ולסיכום, הנה לינק לפוסט עם כמה מילים שאהבתי: http://haoneg.com/temp/6613
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives