(אה כן, חזרתי!... יותר נכון המחשב...)
יום חמישי.
הלכתי לביקור הראשון שלי אצל הרופא האזרחי.
יש שיגידו... "אווו... ענת התחילה רומן חדש..."
הרומן הרפואי.
אבל הפעם...
איזה יופי- הרופאים מסוקסים יותר. החלוקים לבנים יותר. ובכלל- זה פה, שניה מהבית; ואין בכלל תור.
כן, כל ביקור אצל רופא בשבילי הוא,כמובן, איך אפשר שלא לנחש - חוויה.
אז בשביל הרקע נספר שהשבוע עבר בעצלתיים משהו...
המחשב לא היה.
אבל הרבה תרגילי פסיכומטרי היו גם היו.
אז היו סיטואציות ומצאתי את עצמי חורטת עמוק בפאקינג דאמ ספר פסיכומטרי עד שעות הלילה המאוחרות.
מצטערת על זה נואשות בהנג-אובר של היום שאחרי.
ללכת לתור אצל הרופא היתה בשבילי, לא קשה להבין, הרפיה קומית שכלית. כיף אילעי ממש.
גם הרופא הסכים.
נשבעת.
תראו מה הוא הראה לי-
"ענת", הוא אמר לי "תראי", גם הוסיף...
"מוח אדם רגיל, בצורתו הנינוחה, האמורפית והפשוטה עד כדי כך להבנה, יופיע בתצלום חתך בצבעים סולידיים של.... אפור... לבן... שחור".
הוא עשה הפסקה ואז המשיך,
"את מבינה, ענת. האזורים האדומים אלו החלקים הפעילים במוח שלך. אלו החלקים ה'טחונים, קאפוּט', את מאמצת אותם יותר מדיי".
הוא שלף עוד תצלום מחלוקו המחוספס
תצלום חתך עליון זה היה הפעם.
מרשים, אבל הכל אדום.
"הולי מוזס", סיננתי בקלות, "אז אתה רוצה להגיד לי ש... ש... המוח שלי התאמץ יותר מדיי?... אה..." עוד גלגל התחיל להסתובב לו אי שם במעמקי המוח.
"ענת, את חייבת להספיק עם זה. בקצב שאני רואה שבו מתקדמים העניינים, המוח שלך, במוקדם או במאוחר, כנראה... יתפוצץ!"
<עוד רגע שתיקה קצר>
"ו... ו... דוקטור? עניין אחד שלא מובן לי. שם. בתצלום העליון. מה מסמלת הנקודה האפורה המוגדלת?", היססתי...
אננ נ נ י... אני... הולכת למות?"
"חחח... לא, לא, לא, ענת חביבתי, תרגעי. האפור שם... זה ה'חיים' שיש לך בתקופה הזאת. קטנים, מצ'וקמקים, חסרי בסיס ותוכן.",
"ג'יזזז, הם ממש קטנים, אה?"
"נדפקת אחותי!", סיים ואמר הרופא המסוקס.
אז גם ביקורים אצל הרופא יכולים להיות חוויתיים של ממש.
חכו, שבוע הבא- לשכת התעסוקה. פם פם פאאאם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives