ככה נוכחתי לדעת.
יום ראשון לעזיבה-
את היום הראשון ביליתי במחשבה שאמא בעבודה. אמא בעבודה עד שעה מאוחרת. עובדת שעות נוספות. מרוויחה כסף רע, כמייטב הישראלים הפשוטים.
ב- 12 ככה כבר התחלתי להבין את גודל העניין.
עניין מוזר לחלוטין.
ישבתי מול המחשב.
אני רגילה שכשאמא חוזרת הביתה היא ישר ניגשת למחשב. לבדוק אימיילים ושאר שטויות... אני תמיד יודעת לזהות את רקיעת העקבים שלה במדרגות. את נקישת המפתחות כשהיא נוברת בתיק בניסיון נואש למצוא אותם לפני שיכבה האור. אני תמיד יודעת שאז הגיע הזמן באמת כבר לגרד את עצמי מהכיסא וללכת להכין קפה.
ככה זה היה...
מוזר.
ישבתי מול המחשב. בדיוק הגיעה החברה של השכן ממול. שוב, רקיעת עקבים. נקישת מפתחות...
באינסטנקטיביות חשבתי שהופ - הגיע זמן קפה, אמא הגיעה.
ועם אותה מחשבה... "רגע? מה אמא עושה במדרגות? רגע... רגע... היא טסה. אולי המטוס בסוף לא המריא? אולי לא העלו אותה למטוס? אולי זאת בכלל אשליה איכותית?"
שטויות! אמא טסה.
צחקתי.
אמא לא במדרגות!
ככה נשארתי לשבת מול המחשב עד השעות הקטנות של הלילה.
עניין מוזר.
היום השני לעזיבה-
הגיע מכתב.
רגע? מה אני אמורה לעשות עם מכתבים.
זה חשבון. חשבון טלפון.
רגע? אני אמורה לשלם עכשיו חשבונות?
איך בכלל משלמים חשבון טלפון?
(יופי. אני מפגינה את הרוח הצעירה שלי. לא חשבתי על כל השטויות האלו. גם לא דאגנו להסדיר את כל השטויות האלו לפני. לא חשבתי להתעניין. יופי).
שמתי את המכתב בצד.
אולי מחר.
אולי מחר אני אבין.
יום שלישי לעזיבה-
קמתי ב- 1. בצהריים.
מוזר.
אני תמיד מתעוררת ב- 9, 10 מקסימום. אמא מתארגנת לעבודה ואני, שידועה בשינה הרופפת משהו מתעוררת בחוסר רצון משווע.
נו מילא.
עוד יום שמתבזבז על עניינים חסרי תועלת אישית. עוד יום שלא יצא לי ללמוד בו, אפילו לא פסיק, לפסיכומטרי.
התחלתי כבר להבין את העניין? אולי.
כבר סוג של שיגרה?
לא. אני לא חושבת.
עדיין לא.
אבל בקרוב.
"אולי אחרי הפסיכומטרי...", נתתי את התירוץ הרגיל.
אני לא מרוצה מכל העניין.
מצד שני, אין שמחה ממני.
מדהים איך שכל אירוע בחיים מלא בטוב, אבל מלווה ברע. מתקדם בקושי, אבל מרגיש מעולה.
הרבה דברים מלווים ברגשות מעורבים.
וגם דילמות לא חסר.
זה לא משהו...
היום דווקא חשבתי שזאת פתיחה נחמדה לחיים. הרי אף אחד לא ידאג לי יותר טוב מעצמי. "צריך אסרטיביות! צריך עצמאות!", חשבתי.
אין דרך יותר טובה להתחיל עם העניין מזו.
ספלששש למים הקרים.
ישר ודי.
בלי הרבה ברירות.
אז למה אני עדיין חושבת שאולי עוד שבוע, עוד שבועיים, כל העניין יסתיים? העניין יחזור לשיגרה המוכרת. אמא תשכח מכל העניין המזופת.
ענת והסטוקר האלמוני:
נזכרה להגיח לה דמות מן העבר.
יופי.
אמא טסה ביום ראשון. אמרה שתצלצל. חיכיתי.
חיכיתי.
חיכיתי.
ב- 11 בלילה בערך- צלצול ממספר לא מזוהה.
טוב, אמא בחו"ל... הגיוני שהטלפון לא מזהה מספרים כאלו. עניתי.
יופי. הסטוקר חזר להטריד.
טוב, הוא לא כל כך אלמוני. אני יודעת את השם שלו. אבל זה לא הופך את העניין לפחות קריפי.
מתקשר. מתחנף. מתנשף בכבדות.
ג'יייזזז, אני בטוחה שלבנאדם יש תסמונת דאון או משהו. הוא לא קולט. הוא לא מרפה.
מצא לו זמן לחזור להטריד אותי.
בדיוק עכשיו. אמא טסה. אני לבד. כל מה שמתאים לי בסוף יום מפרך זה טלפון ממספר לא מזוהה שבצד השני שלו נמצאת אמא. לא אף אחד אחר.
שיט! זה לא משהו...
ענת ואומנות הגלויות המפורסמת-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives