במפגש מקרי בין חברים, מפגש כזה של "הא" "דא" וגם "וואו, לא ראיתי אותך שנים!", נשאלה השאלה המהותית-
"וואו ענת, לא ראיתי אותך שנים, מה התכנונים?
עדיין בצבא? או בכלל עובדת... מתכננת טיול גדול לחו"ל?! ואולי כיף חיים? ואולי גהינום?"
"כן", עניתי בתשובה אידיאולוגית שמתאימה לפחות לחצי מהשאלות בעולם, "אבל הפעם החלטתי ללכת על משהו קצת שונה. הפעם מדובר בשילוב אימתני; כי למען האמת, בתכנון העתידי שלי ... צבא ... ו ... לימודים ... הולכים שלובים. קוראים לזה 'גיהנום'*, תכירו."
בנימה אסרטיבית ענת החליטה - עכשיו אני הולכת לאוניברסיטה! ו... כדאי באמת שזה גם יהיה כיף!
* ("גהינום" - כינוי מרושע שהושרש ע"י Allmighty Titus בכוונה לתאר בדיוק ספציפי את המקום המכונה בשפת טובים "הטכניון").
סיפורי "איך מצאתי את עצמי נוסעת לקאמפינג בצפון":
את השבועיים שקדמו לתחילת קורס הקיץ* הזה ביליתי במחשבות אדישות על ים, שמש וקצת שלווה.
ביום שלפני, למען האמת, רק מחשבות על "וואו, כמה שהבירה הזאת טובה!" חלפו לי בראש.
כן,
חשבתי שאני נוסעת לחופשה סטייל קאמפינג בצפון.
טוב, לא שבאמת ידעתי למה אני נכנסת... "סה"כ טכניון..."
לרכבת הגעתי באיחור,
ובתיקים הרבה יותר מדיי דברים.
ככה זה עם צעירים... מכינים לעצמם את המתכון הבטוח ל"שוק ראשוני".
ואני בכלל לא מתכחשת. אני שוקיסטית.
מהר מאוד נאלצתי להבין שקאמפינג לא יהיה פה. יש הרבה עצים, ודשא לא חסר; גם פינות חמד אידיאליות להקמת מאהל לתפארת, אבל בסיומו של היום הראשון כשמצאתי את עצמי יושבת בהיסטריה מול המחברות ההיסטוריות של "סיכומי מתמטיקה לבגרות" כבר הבנתי שלקום מהכיסא תהיה פריוילגיה שאפשר רק לחלום עליה.
יש פערים להשלים והמצב לא מעודד.
שלב 2 באבולוציה הסטודנטיאלית שלי: מבוהלת למדי רצתי לחנות כלי הכתיבה הקרובה והתחדשתי בכל עזרי הלימוד הנדרשים.
יופי. עכשיו תרשו לי לשכתב. לא הגעתי לקאמפינג... כמדומני הגעתי לכיתה א' שוב...
לגיטימי יהיה עכשיו להתפרץ בבכי עז... נו... לזכר הימים הטובים...
* ("קורס קיץ" - פיזיקה מהגיהנום).
__
נתונים בירוקרטיים:
התמקמתי לי במפלס העליון בבניין מבודד במעונות ריפקין הנקראים גם (ע"י מפונקי השכונה) "מעונות עזה".
חם.
לח.
אבל לפחות, כפיצוי על עוגמת הנפש, הועילו בטובם האחראים ונתנו לי חדר לבד.
הנה תמונות מהאירוע המרגש:
חם...
(שביל פסטורלי. כי להגיד שהטכניון הוא מקום רגוע ומטופח זה דבר מנחם שתמיד יהיה אפשר להגיד).
מתחמם...
(המדרגות לביתן באווירה קיבוצית למדיי).
ממש רותח...
(תמונה שואתית של הביתן. כי זאת השניה שדה-ז'ה-וו רציני ביותר לתקופת המסע בפולין תקף אותי).
אומנות בהתהוות:
(מזדרון ב"עזה").
וזה כבר החדר. תכירו-
(חדרי שני מפלסים שמדרגות מצ'וקמ'ות מפרידות בינהם. מי תפס את המפלס עם המרפסת, מי?).
פנורמת חדר:
(תכירו. הנה מיטה, שולחן, כיסא וארונית. שלום, שלום).
אם נתקדם לעבר המרפסת נוכל לראות-
...עץ...
(מאחוריו יש בריכה ובחורים מיוזעים מופשטים חלקית. נשבעת).
מסתכלים קצת שמאלה. לעין נגלה חיזיון למופת-
...עוד עצים...
(אם יש דבר שהטכניון משופע בו זה עצים. והרבה מהם. ממש טיול שנתי פה).
__
הרבה דילמות היו לקראת המעבר, אם לשניה עוד נתעקב באירועים שהיו.
האם בכלל לקחת את המעונות האלו או לוותר ולחזור הביתה כל יום?
האם לחזור לחברות ולקיץ בת"א או להתמקד בלימודים בחיפה?
סה"כ לא מדובר בקורס אינטנסיבי. ראשון, שלישי וחמישי בשעות הצהריים.
אז מה אני אעשה עם כל הזמן הפנוי הזה בחיפה?
אז אולי באמת כן לוותר על המעונות?
מי צריך את זה בכלל?
גאד דאמ אוף!
אלו מחשבות של כיתה א'.
אלו מחשבות של מישהי שלא יודעת לאן היא נכנסת ומה המהות האמיתית של הדברים.
אלו מחשבות של מישהי שלמען האמת מפחדת לעשות את הקפיצה הזאת למים ומעדיפה לטבול. רגל, רגל ובזהירות.
לא יודעת איך הגעתי למצב של "הנה המפתח לחדר שלך, בהצלחה", אבל ברגע הזה כבר ידעתי שדרך חזרה לא תהיה.
לגורל יש התהוות משלו.
הוא מפלס את הדרך בשקט ובעדינות.
אלוהים יודע איך הפאזל הזה שנקרא "חיים" מתנהל באמת...
אבל דבר אחד שאני מאמינה בו ובטוחה בו במליון האחוזים הוא שלגורל דרכים משלו ושלכל חוויה סיבה בהתהוות שלנו. אני לא נוהגת להתחרט על מעשים שלי. אני רואה אותם כמכוונים ושלא נאמר גם מחשלים.
בחירה היא פתיחת דלת.
פשוטו כמשמעו, כך גיליתי, כשלקחתי את המפתח.
ניצנים של אחריות ועצמאות גדולה משאי פעם הכרתי מתחילים להתגלות ואם כך, לא משנה כמה קשה בלימודים, אני מרשה לעצמי לחייך. חיוך של שביעות רצון אחרי בחירה נכונה.
וקשה בלימודים? כן. הקורס מסורבל. רצים בחומר. אין מספיק זמן. אין בכלל זמן.
חוויה מחשלת, לא?
את הזמן הפנוי מנצלים ללימודים. כבר לא מחשבה של כיתה א'.
מחשבה של אוניברסיטה.
אם כך, עשיתי בחירה טובה.
__
סיפור על עליות ומורדות:
עצים ועליות- הטכניון משופע בהם. בעיקר בהם.
אומרים שבסוף כל עליה תגיע ירידה.
חוק פיזיקלי. חוק ביולוגי... חוק על בטוח.
בטכניון זה לא ככה. באמת. ב'גהינום' כמו בגיהנום כל חוקי הטבע מתערערים - יש רק עליות. וחם.
(אממ... אולי אני צריכה לאמץ את המשפט הזה כמשפט אידיאולוגי יעיל. נקודה פילוסופית למחשבה).
אז לא באמת מנצלים את כל הזמן הפנוי ללימודים. יש נטיה לחשוב שכן, אבל הדרך ללהבין איך לעזאזל לומדים שוב ואיך לעזאזל מתגברים על קוצים בתחת עוד ארוכה.
ובינתיים יש מה לראות,
יש עוד את מי להכיר.
הטכניון, שלא כמו בסטיגמות, משופע באנשים חברותיים, כמוני, כמונו.
כפיצוי על עוגמת הנפש לקחתי תיק, מים ו... (ספר פיסיקה?!) ויצאתי כדי לגלות אפילו את האזורים הנידחים של הקמפוס.
פה נכנסות לתמונה העליות
והחום לא מאחר להגיע.
מצאתי את הסופר.
נפלא. חצי נחמה.
חזרה למזגן.
__
לוקח זמן להתרגל.
את זה, בכל אופן, אמרו לי כבר בהתחלה...
לא האמנתי.
__
אממ... בא לי קפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives