אדון וגברת בלוג יקר,
תרשו לי לפתוח את ספרי ההיסטוריה ולספר לכם
כמה מילים על ילדכם העולל-
לא, לא, זה לא עוד פוסט משתפך על תהיות עתידיות ושאיפות הרבה יותר מדיי גדולות.
אין פה סיפורים סטודנטיאליים, גם לא גרפים אבל גם לא בדיחות.
הרגשתי, למען האמת כבר הרבה זמן, צורך עז לספר על קיומו של הבלוג הזה "למה? איך? ומתי לעזאזל אני מתכוונת לפרוש כנפיים מהביצה הזאת?". ארספואטיקה, נו...
לאנשים יש סיבות שונות לפתוח בלוג. חלקם מוקסמים מהכנות, חלקם מוקסמים דווקא מחוסר הכנות או מעודף הצביעות...? אולי צניעות...? אולי בכלל פגיעות...?!
תגובות של אנשים כל כך שונות באותה שניה קריטית בהם הכירו להם את עולם הבלוגים אי שם בעברו המרוחק של חורף גשום אחד.
אני מעולם לא כתבתי יומן; טוב, אולי מזמן בתקופה אגוצנטרית וחסרת תכלית בחיי, אבל הבנתי שזה לא בשבילי, לא בכלל!
פשוט לא היה לי "צורך עז", כמו שקוראים לזה, לספר מה אני מרגישה, איך בדיוק ומתי.
נודה בזה שגם מעולם לא חשבתי שאני מן המתמידים מה גם שאני מעדיפה את אותם חיים מציאותיים על פני אי אילו אלקטרוניקות וירטואליות.
הרבה משתמשים בבלוג כמפלט. ידוע. דרך לבטא את עצמם? ואולי רק ניסיון להוציא את אותו "צורך עז"...
אני ראלית,
מסתכלת על עצמי ובוחנת,
חושבת שמעולם לא היה לי בעיה לבטא את עצמי.
ביטוי זה כלי סובייקטיבי ביד יוצרו.
משתמשת בביטוי כשהעיתוי מתאים ולפעמים, בדיוק דווקא, בגלל שהוא לא מתאים.
אני לא מפחדת להראות אותו,
(תוהה אם יסכימו אותי בעניין).
ולפעמים, בדיוק להפך, אני מתכנסת. מעדיפה לשמור את הכל לעצמי. בלי שום "צורך עז" לגלות. כי ביטוי, לפעמים, יכול להישאר גם בינך לבין עצמך. ויסורי מצפון על כך בכלל לא יהיו נחוצים ולא יפרצו החוצה.
מסתכלת על מה שכתבתי ומבינה טוב מאוד למה מעולם לא כתבתי יומן.
זאת גם לא היתה הסיבה לפתיחת הבלוג.
הסיבה היא הרבה יותר ראלית ושיטחית (אולי יגידו) ממה שנדמה,
"לא מדובר בתגובות, וגם לא מדובר ברצון לתשומת לב", יגיד כל מי שקצת קנאי לפרטיות הבלוג שלו "הבלוג הוא שלי ומיועד, מעל הכל, לי".
אני, מבחינתי, אדבוק באידיאולוגיה הזאת, וגם אוסיף שבלי ספק במהלך הזמן הפך להיות אותו בלוג ה Baby הקטן שלי. (Baby בכוונה לתאר מושא התעסקות לא קטן בכלל בחיים שלי). סוג של שעשוע שלי לעצמי (ולמי שעוד ירצה בכך).
משחק קלפים...
ואולי בכלל לגו.
(משחק ילדים ושאר תיאורים מוגזמים- זה במיוחד כדי שהעניין יובן).
__
ומה היו הכוונות הראשוניות כשפתחתי את הבלוג?
אלו מטרות שהולכות איתי לאורך כל הדרך. הן אלו שיושבות בבסיס ומנחות את ההתנהלות פה. בלעדיהן לא היה בלוג.
התפתחות אישית ונשמות-
הבלוג התחיל כבלוג צבאי (לא מזמן, למען האמת, ככה שמוזר לי לערוך חשבון נפש שכזה כבר עכשיו). קצת מרמור וקצת סקרנות הובילו אותי להתעניין.
אז היה בחיתוליו הרעיון האידיאולוגי שיושב בבסיס "9 הנשמות" - האדם כמי שעובר גילגולים בחייו. מתפתח, מתפכח, חווה חוויות ומחפש אחר "היעוד" שלו, אם נקרא לזה ככה. אין מוות בעניין, רק חיים ואולי הרבה יותר מדי פילוסופיה ורוחניות בגרוש.
אז; בצבא; ויותר נכון לקראת השחרור, הצלחתי לשים יד ולראות את אותה נקודת מפנה קיצונית. טוב, בחברה הישראלית כולם מתפכחים בנקודה הזאת ובלי ספק רואים בה כתפנית בחיים שלהם.
"9 הנשמות", התפתחות בחייו של אדם. איזו התהוות מופלאה מבחינתי. זה התעוד. אידיאולוגיה בהתפתחות. ושאני לא אטפח את העניין? ה Baby שלי, כמו שאמרנו.
אז יש חיים והגלגול הקרוב בחיי כבר עומד בפתח... אני כבר לא יכולה לחכות...
לכתוב, לספר...
תוך כדי אני רואה את ההתפתחות של עצמי. חוויות שנכתבות מספרות לי על תהליכים אישיים, שלי בעצמי ועם עצמי.
ואין כיף יותר גדול מזה. אני לא יודעת מה זה עושה לכם אבל אותי זה מרגש,
ואם כך אז המטרה של הבלוג מוגשמת.
עוד כמה מילים על ייעוד-
יש ייעוד.
ייעוד זה מונח כל כך מורכב, מופשט משהו, אבל כולנו כל כך טובים בלייעד את עצמנו ואחרים לי אי אילו רצונות ושאיפות.
לא יודעת אם לחיים יש ייעוד, עוד לא הפכו אותי לגורו כדי להחליט בעניין, אבל את הבלוג ידעתי טוב טוב לייעד למטרה אישית שלי.
אני רוצה לראות מה יקרה כשיגמרו אותן 9 נשמות פילוסופיות מופשטות...
מה יקרה בסוף "התהליך"...
למה אני אצמח להיות? מי אני אהיה? איפה אני אהיה?
נכון לעכשיו אני טובה ביעוד אישי. חולמת אי אילו חלומות רפואיים. גם אידיאל המשפחה-וילה-כלב-ג'יפ מגיעים בלילות קודחים במיוחד.
עזיבה של הבלוג, לא עומדת על הפרק בכלל.
היא תישקל בחיוב בסוף "התהליך"... (או כשאותו "תהליך" כבר לא יהיה כל כך משמעותי).
אם כך, תצפו לראות אותי פה לעוד הרבה זמן, זה בטוח.
כתיבה לשם כתיבה-
בזמנו, כשהלכתי לכל אותם ראיונות עבודה, שאל אותי אחד המראיינים "איך את עם כתיבה?". הוא בכלל התכוון לכתיבת נהלים מקצועיים אבל אני עניתי בפשטות "טוב, אחת השאיפות שלי בחיים זה לכתוב ספר". הבנאדם התרשם, רשם נקודה טובה לציון, אפילו התפלא.
(משעשע שחודשיים אחרי הראיון הוא התקשר אלי להציע הצעה מפתה; "מצטערת, לא אקטואלי", עניתי דיי בשמחה. אידיוט).
הרעיון הזה מתבשל אצלי כבר תקופה טובה.
יש כבר בסיס רעיוני לעניין ואתם יכולים להיות בטוחים שהוא יהיה הייחודי ביותר שתוכלו לחשוב עליו.
אני יודעת שאם אני אחליט לקחת את בחירת הכתיבה הזאת זה יהיה רק בעוד 10, 12 שנים...
אולי קשה להבין. עצם הרעיון נשמר עמוק אצלי במחשבה...
ובינתיים...
אני מכינה את הרקע, מכינה את עצמי, בודקת את עצמי עם קצת כתיבה... עוד סוג של התנסות בחיים, מה רע?
__
אולי כבר כתבתי יותר מדיי. יש פה חשיפה מאוד גדולה מבחינתי.
אולי קצת מבולבל וכבד .
נו..., חיים.
זה ממש מלהיב אותי:
אתנחתא קומית-
זהירות!.............
הלחיצה על התמונה לא מיועדת לבעלי לב חלש.
באמת,ראו הוזהרתם! .........
(עכשיו אני רק חוששת שאם תשאלו אותי מה אני חושבת על התמונה אני אאלץ לפתוח בעוד מונולוג קורע ועמוק על מהות החיים והיופי שבהם. דאמ).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives