ׁ(עוד קטע רציני מבית היוצר של הזאתי עם תשע הנשמות המפוקפקות שלה. אתנחתא קומית מובטחת בסוף.)
מעשה שהיה כך היה:
אני כותבת את הכותרת. כותבת אבל חושבת. כותבת אבל בכלל לא מפסיקה לחשוב אם להיכנס לזה מלחתחילה. נושא מורכב וכל כך מסובך אצלי וכל מה שאני רוצה להוציא מהפוסט הזה זאת נקודה אחת כל כך ברורה ופשוטה מבחינתי...
אני לא בטוחה בכלל שאותה הקדמה נחוצה...
למען האמת אני גם לא בטוחה ש ואם בכלל הצלחתי לפשט מספיק את אותה נקודת מפתח רצויה כדי להעביר אותה מספיק טוב...
אני מחליטה לגעת רק בקצה הקרחון...
לשמור את הניתוח המעמיק, זה שכמוהו רק אני יכולה לעשות, לשעת כושר אחרת, אולי בכלל לתקופה אחרת אחרי שעוד קצת מים יעברו בנהר...
נו, על מה אני עוד יכולה לדבר מאשר גוף האדם בהתהוותו ונפלאות החיים.
אם אתם שואלים את עצמכם "למה לעזאזל היא כותבת על פאקינג גוף האדם?" או "מה לעזאזל המפוקפקת חושבת לעצמה?" כנראה שלא הפנמתם מספיק עד כמה העניין מרגש אותי.
וכנראה שעוד לא הבנתם שבנושא הזה אני רצינית As far as it can get.
חננה... נו.
ועכשיו נוכל להתחיל מהתחלה-
מעשה שהיה כך היה:
אני חוזרת לתקופת הארבעה חודשים אחרי הגיוס, שנתיים ושלושה חודשים בערך אל תוך העבר.
יום פשוט כך נראה, הלכתי לחר"פ לבדיקה שגרתית אצל רופא העיניים (כל סצנת אימה מתחילה ככה - תתכוננו). ככל הנראה משם הייתי אמורה לצאת עם וואוצ'ר קטן וחביב לשימוש בכל חנות אופטיקה העולה על רוחי.
לא ככה היה.
בודק הרופא, בודק וקורא לחברו המלומד. חברו המלומד מטיח רצף של מילים לא ברורות בלטינית... מממ... אה?! - ולא שוכח לקרוא לאחראי מעליו. הם מתייעצים, מתלבטים, מבוהלים משהו...
אני מרימה גבה. "אממ... אז עכשיו אני יכולה לקבל את הוואוצ'ר שלי?", שואלת עוד בנאיביות את הרופא.
כבר מבוהלת מבפנים ומוזיקת הרקע האישית שלי שמתגברת ומותחת (כיאה לכל סרט איכות מבהיל) בכלל לא תורמת לעניין.
הם, עוד מתייעצים, פונים ואומרים "לא יקירתי, אנחנו נתן לך עכשיו את הטופס הזה, מה השם שלך אמרת?", הוא רושם את השם על הטופס הורוד.
"את תלכי עכשיו למיון ומיד!"
...
כמה פעמים שאלתי אותו "מה? ועכשיו אני הולכת להתעוור?" בהיסטריה מוחלטת אני כבר לא זוכרת. סוג של מצב תודעה חדש הגדרתי פה, אני קוראת לו - "פאניקה".
מה שקרה אח"כ כבר פחות מעניין לנושא- כמה בדיקות, כמה אבחנות. הכל מסתיים בטיפול תרופתי וגמרנו.
חותם אחד עיקרי השאיר כל סיפור "תגלית הבעיה הפתאומית בעיניים" - הוא השאיר ענת אחת, ענת אחת מחושלת ועם דעות אישיות חריפות. הוא השאיר ענת אחת עם סוגי תובנות שמתוודה אליהם רק אדם שהיה ב"מצבי סף" כאלו או אחרים. והעיקר, הוא השאיר ענת אחת סקרנית ועניינית מתמיד!
אם נגדיר נקודות מפנה במחשבה, כצעד ראשון אני אכניס את האירוע הזה ישר לקונטקסט!
כי האירוע הזה בלי ספק בכלל סגר איזה מעגל חשמלי חיוני במוח שלי ואולי פשוט נגיד - "גרם לי להבין".
לא נדבר הפעם על אי אילו השלכות פסיכולוגיות רק על ההיבט המהותי. ההיבט שכל כך מרגש אותי פעם אחר פעם מחדש והוא קשור - לחיים.
__
בוא נודה בזה, אנחנו כנראה לא מעריכים מספיק את מה שנותנים לנו. טוב, זה ידוע, אבל במובנים של "חיים" הדבר כמעט בלתי נתפס.
צריך להגיע לספי סכנה כדי לקלוט את חשיבות העניין? העיוות פה הוא כל כך בסיסי ומהותי.
מהעבר השני של חוסר ההבנה שלנו עומד הגוף ועצם המושג "חיים", שהוא בכלל עוד לא מובן לי...
אם תנטרלו ואם אפילו רק לשניה אחת את קיום האינטיליגנציה תשארו עם גוף שהוא לא אחר ממכונה. למען האמת זאת מכונה משומנת שפועלת הרבה יותר טוב ממה שכל מהנדס היה מסוגל אי פעם לבנות. שלמות של מרכיבים שפועלים בכזה תיאום, מבחינתי זה קסם שלא יעלה עליו טובי הקוסמים.
הרבה דברים בנאליים אני אומרת עכשיו ולמה בכלל אני אומרת אותם זה גם שנוי במחלוקת. סוג של סידור מחשבות שלי לעצמי, אני מניחה.
והתמונה מהפוסט הקודם...? זאת שמתחת לעיניים... תרתי משמע? פה חבוי כל היופי מבחינתי. זה המהות של הגילוי מבחינתי. סוג של פתח, ממשי ופילוסופי, לסקרנות שלי ולהבנה של הדברים בדרך הכל כך ראלית הזאת.
זה הבפנוכו של העין, אם היו תהיות. לא סתם גבשוש של חבלים בחלל אדום אלא רשת מסועפת ודינאמית של מרכיבים שמפעילה איבר חיוני בצורה כל כך מושלמת.
פעילות ללא מנוחה, 24/7, אז איך לעזאזל כל העניין מתפקד כל כך טוב? ומי בכלל יצר את זה?
רק נסכם פה עניין ונגיד שלתמונה הזאת, שהיא הבפנוכו של העין שלי אגב, נחשפתי כתוצאה מ"אירוע העיניים הפתאומי" הזה שהיה. יום שלם עוד ישבתי ובהיתי בתמונות שעל הדיסק, מרוגשת כולי מהעניין - סה"כ זה חלק ממני, חלק שאף פעם לא ראיתי שלא נדבר על חלק שמעולם לא הבנתי... סקרנות גוברת.
במשך כל הדורות תוהים אנשים איך להטיס חללית לירח ואיך לבנות את הטיל המושלם ואני רק חושבת, איזה חוסר הערכה לגוף?! ומה עם לדעת איך אתם עצמכם פועלים?
כשכל הסקרנות הזאת עומדת מולי ומשהו שהוא בעצם -אני- נותר חסר פענוח איך אני יכולה להישאר אדישה ולא לנסות להבין דווקא אותו?
__
ולמה בעצם כל הנושא צף לו פתאום מעל לפני המים?
היום הייתי בבדיקת מעקב תקופתית. נו גם את אלו צריך לסבול. מיודדת מאוד עם הרופאה בסוג מאוד מסוייג של פרוטקציות היא החליטה לתת לי לעבור בדיקה חדשנית במכשיר שעצם הבאתו לארץ, אני בטוחה, שעלתה סכום נכבד של כסף. הבדיקה עצמה לא נמצאת בסל הבריאות ככה שלעשות אותה בחינם זאת פריוילגיה לא קטנה בכלל.
בדיקה שהיא סוג של מיפוי טופולוגי: תמונה מהאינטרנט (No. 1), תמונה מהאינטרנט (No. 2).
אחרי הבדיקה, סקרנית שכמוני, ישר קפצתי על המציאה לקבל קצת הסברים והדרכות.
שולפת לה הרופאה תמונה ראשונה... - אקסטזה חוויתית.
שולפת גם גרף... - זה כבר היה מספיק כדי לשנות את תמונת המצב של היום משגרתי לחוויה של ממש.
למען האמת היא לא הסתפקה בזה, המשיכה והראתה לי שמקטעים בתמונה אפשר לעשות פונקציה, נגזרות, חישובים, משוואות... ושאר דברים נוראיים, ממש כמו הנוסחא שנמצאת באמצע העמוד הזה.
אז מסתבר שכל המתמטיקה וכל הפיסיקה האלו באמת חשובים ואפילו בצורה רצינית למדיי... אם כך, יש מסר מאחורי הסיפור? צריך להתאמץ בלימודים?
שיט! (כל יום לומדים משהו חדש).
כל הביקור הזה השפיע עלי, טוב הרי כבר הבנתי שאני תמיד נעשת הרבה יותר רצינית בימים שלפני ובימים שאחרי אותן בדיקות מעקב...
כל הרצינות הזאת - עכשיו גם יש תירוץ?
אתנחתא קומית -או- איך הרווחתי לעצמי שנאת שכנים:
לעולם, אבל לעולם, אל תשפכו את שאריות הקפה שלכם מבעד למרפסת במעונות...
זה עלול להסתיים בפאדיחה רצינית!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives