תצחק - תדע שאתה סטודנט בטכניון:
שני סטודנטים, אחרי שלמדו חדו"א במשך שעות ארוכות, השתגעו סופית והוכנסו לבית משוגעים.
אחר צהריים אחד החל להלך אחד מהם ברחבי המחלקה הסגורה מחזיק מספריים וצווח לכל מי שהעז להתקרב אליו "אני אגזור אתכם, אני אגזור אתכם! תיזהרו ממני!".
מגיע הסטודנט השני, נעמד לידו ואומר "אני לא מפחד ממך".
כולם נדהמו,
"כן, אני לא מפחד ממך אני פונקציה e ב x".
{בדיחה, אלכס קופרמן, שיעור חדו"א}
קצת על הקרבה, פחדים וימים שעברו:
עברו "כמה ימים" מאז כתבתי פה בפעם האחרונה ולהגיד את האמת, תארת לעצמי שיגיעו תקופות עגומות שכאלו. אני לא מתרגשת.
אני לא קוראת לזה משבר רעיוני. רעיונות, ככה תמיד טענתי, מעולם לא היו חסרים. זה יותר משבר ריכוז וסדרי עדיפויות.
הכל התחיל עם הפיזיקה המחורבנת. טוב, תמיד הכל מתחיל בגלל הפיזיקה. היא השטן, היא הגורם, היא התירוץ להכל!
שבוע לפני המבחן שהיה ב 15 לחודש כבר ממש נכנסתי למוזת הלימודים. בוקר, צהריים, ערב, בוקר, צהריים, ערב, תוסיפו אחרי כל מילה את המילה פיזיקה ותגלו בדיוק באיזה מצב הייתי.
יושבת ליד החלון הפתוח שמשקיף לנוף ירוק עסיסי - מגלה בדיוק מאיפה מתחילה בעיית חוסר הריכוז שלי. מנסה לשנות את סדרי העדיפויות.
-דברים מתחילים להתבהר-
יש שיגידו שהצלחתי במשימה מעל ומעבר למצופה. מתהלכת לי לילה אחד ליד הדשא המרכזי הבנתי שאם אני מתכוונת לשרוד ולהצליח פה כדאי באמת להבין שיהיה צורך במידת הקרבה שלא תתואר. "להיות ערה עד 4 בבוקר" יצטרך לעוף מהלקסיקון ואם ככה אז גם "לעשות מה שבא לי" ו"להשתעשע במחשב" יצטרכו להתפוגג.
ביום שלמחרת כבר סגרתי את החלון.
עינוי סיני של ממש היה במיוחד בסוף שבוע. אותו סוף שבוע שלפני המבחן נשארתי בחדר, מסוגרת, מותשת, קצת יותר מדיי מיואשת." ולחשוב שכל החברים חוגגים עכשיו", מבחוץ נשמעה רק השריקה של עוד איזה מכונית בדרך למסיבה הוללת, מותריה אחוריה רק שובל של טראנסים ובסים מקפיצים. "ולחשוב שבמרחק לחיצת כפתור קטנה אני יכולה להתחבר לנפלאות העולם המקוון", שתיתי קפה. "ולחשוב...", אני צריכה להפסיק לחשוב.
עם חשיבה פילוסופית אולי נתפתח מבחינה אישית אבל בחיי שזה לא מה שיוביל לעובר המיוחל במבחן.
באותו סוף שבוע הבנתי שגם לי, איפשהו במעמקי ההכרה, חבוי כוח רצון ומעט יכולת הקרבה. אני לא אגיד שלהשאיר אותם מעל לפני השטח זה לא מאבק יומיומי. זה מאבק אינסופי ממש אבל זה מאבק מחשל ככה שאני, בתור תחרותית חסרת תקנה, לא יכולה שלא להענות לאתגר.
___
שבועיים אחרי המבחן ועדיין לא עדכנתי את הבלוג. יכול להיות דבר כזה? זה אף פעם לא קרה... "מה נסגר איתי עכשיו?"
כבר הבאתי את הלפטופ למעונות ובעיית החיבור לאינטרנט נהפכה לחסרת חשיבות כמעט... המבחן כבר מאחורי... אז מה לעזאזל מפריע לי לכתוב?
אם זאת היתה תקופה של גמילה - ייתכן שהצלחתי להיגמל?
ואם זה עניין של סדרי עדיפויות - יכול להיות שכל הצעד הזה של "התכנסות בעצמי" היה קיצוני מדיי?
אני יושבת מול מסך העריכה בלפטופ האישי והאינטימי שלי ולא מצליחה להוציא רצף אחיד של מילים בלי לאבד את הריכוז. לא מצליחה לגרום לעצמי לכתוב כשאני שם, אי שם על ההר בחיפה.
מגיעה הביתה, יושבת מול מסך העריכה בלפטופ האישי והאינטימי שלי ולא מצליחה... לכתוב.
שוב החוסר ריכוז הזה משתלט עלי. שוב יותר מדיי מחשבות.
זאת לא בעיה של גמילה או התמכרות, סתם עוד בעיה. עוד בעיה שצריכה להיפתר אני פשוט עוד לא יודעת איך.
___
ואם נחזור למבחן שטכנית היה המבחן הראשון שלי במסגרת הטכניונית. הוא היה נורא, אי אפשר לפקפק בזה אבל שבוע לאחר מכן והמחשב המרכזי כבר הודיע שאחרית הימים הגיעה ושהמבחן הזה, מסתבר, מאחורי כי - עברתי!!!
הייתכן שההשקעה משתלמת? טוב, אני לא חושבת ככה, אלא יותר בכיוון של "הפקטור משתלם"... אבל לראות את הכיתוב "פטור" שחור על גבי כחול מפורסם באתר האוניברסיטה... לא היה טוב מזה באותם ימים כדי להעלות לי את המורל. כדי לחזק לי קצת את הכוח שכבר ככה היה חבוט ומוכה.
עברו שלושה שבועות פלוס מינוס ואני עדיין מחייכת. זה חייב להיות סימן טוב. אין ספק שזה הסימן הטוב בשבילי.
___
מה עוד היה לנו בתקופה הזאת:
היה קורס קדם נוראי אחד במתמטיקה.
היתה ענת אחת שדווקא התלהבה.
ועוד- אותה ענת הכריזה על האתגר הבא שלה: מבחן בפיזיקה. הפעם חשמל. הפעם אני אנסה ללמוד לבד.
Oxygen פה אמר שהוא התמכר לספורט. אני חוששת מאוד להגיד אבל אני חושבת שבצורה מעוותת ובלתי הגיונית לחלוטין התמכרתי ללימודים.
סיפור ה"מה נסגרת איתך ענת?" עוד צפוי להתפרסם בהמשך.
Captain's Log, יום שישי:
יום שישי הזה היה החוויתי, העמוס והכייפי ביותר שהיה לי מזה תקופה ארוכה. אין ספק שהכל התחיל והיה הודות להופעה האקוסטית המעולה והחינמית של דפנה והעוגיות שהיתה במוזיקה נטו בתחילת היום. הנה כמה דברים שכתבתי בנושא במקומות המקובלים.
פגשתי הרבה אנשים שעשו לי טוב ויכול גם באמת להיות שהם אלו שהוציאו אותי מהלופ האינוספי שכנראה הייתי כלואה בו בתקופה הזאת.
ולסיום- אתנחתא קומית נוספת:
הנה מישהי שעשתה לי הרבה כבוד ונחת רוח לגבי דרך החינוך שלי לצעירים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives