מנטרה לחיים: איזון.
טוב, זה לא חדש, חיים מאושרים הם חיים מאוזנים. את זה תמיד ידעתי ושיננתי. פועלת לפי המנטרה ומוסיפה לה פן אישי.
איזון - זה אף פעם לא יקרה; זה הגבול שלעולם לא נגיע אליו אבל תמיד עדיף לשאוף אליו.
הקונפליקט הכי גדול בחיים שלי היה תמיד וכנראה שגם תמיד יהיה הדילמה בין הומניות לראליות. זה ההייבט הקטן שלי שדורש את האיזון האינסופי שלו.
כשפעלתי לפי ה so called מנטרה הכל זרם דיי בחופשיות. שילוב של לימודי אומנות והגברת מקצועות ראליים הסתדר דווקא יופי יופי במערכת בתיכון וכולם היו מרוצים.
אני מודה שהבעיה היא עכשיו. כשכל אדם בוחר לו את המסלול המנצח והספציפי שלו הוא צריך לעשות בחירה. הבחירה לאו דווקא חייבת להפר את האיזון ויש גם בחירות מוצלחות למדי אני מודה.
הבעיה היא שלא תמיד אנחנו בוחרים את הבחירות המוצלחות, המאוזנות והברורות מאליהן וזה הטבע האנושי.
אם הייתי עושה את הבחירה המובנת מאליה כנראה שהייתי מסיימת את הקריירה שלי באיזה ענף פרסום במשכורת מינימלית כמו יתר השכבה הארטיסטית שלי; אבל גם פה לא הייתי שומרת על "טהרת האיזון" ככה שכל בחירה אחרת לא היתה נופלת מקודמתה.
אז אני מחושבת יותר, נכון. בוחרת תמיד את המסלול האתגרי ביותר ולא מוותרת. אבל איפה זה מוביל אותי לאיזון הנחשק?
Well, זה לא מוביל, אל תשלו את עצמכם!
אז התקבלתי לטכניון. יופי. אני אלמד מקצוע ראלי. יופי. זה האנטי-תזה המוחלט לבוגר תיכון אומנותי תל-אביבי,
"לפחות אני בטוחה שאני לא אפגוש אנשים מהשכבה במהלך עוד התרוצצות מיוסרת בקמפוס", אני משתעשעת בעוד אחת משיחות החולין עם החברות הטובות.
אם נחזור למנטרה, זה הדבר שאני הכי לא מרוצה ממנו בבחירה הנוכחית. אומנם תקופת הלימודים פה מוגבלת לשלוש שנים פלוס מינוס אבל זו תקופה אינטנסיבית, אינטנסיבית מספיק עד שכבר בשבוע הראשון לקורס הקדם המחשבות שלי התחילו לנדוד למעוזות האומנות והיד? היא התחילה לקשקש במרץ במחברת.
השכן לשולחן ואני משרבטים קומקסים ושאר שטויות ואני, שפתאום שמה לב, מגלה את החלל שכל כך היה לי חסר מאז סיום הלימודים - האומנות אהובתי.
הלונדונית שלומדת אומנות עכשיו בלונדון, רק צריך לציין, כבר משתגעת ממני - "ענת, עוד פעם את מנסה לדחוף לי רעיונות הזויים לעבודות? זה הרעיונות שלך, תעשי איתם את משהו..."
והמוזה מתפרצת אי שם בפנים, מאז תקופת התיכון היא לא שוחררה כמו שצריך.
עומדים להם שלושה בדים, עם רעיונות ורישום ראשוני מוכן. מוכנים שכבר ישקיעו בהם ויגעו בהם כמו שצריך...! ורק הצבעים כבר מתייבשים...
אני מניחה שעד עכשיו זה לא היה התזמון המושלם. אולי החלל (הריק) לא היה מספיק גדול ואולי העיסוקים האחרים התישו ודחקו את ההבנה לפינה אבל עכשיו, יותר מתמיד.........
הוצאתי את מחברת הסקיצות הישנה מהארון.
התחלה.
זה יום טוב להתחיל לאזן?
___
דפדפתי קצת באותה מחברת ישנה והחלטתי לשתף בדוגמאות ישנות ולא מייצגות. מפה החשק רק יכול לגדול:
אם תהיה דרישה אני אשקול לצרף עוד.
טוב, טוב, נסיים את היום המתיש רוחנית הזה בעוד כמה מפרי עטי. וזה לא יהפוך להיות הרגל!
אז דיברנו על מחברת הסקיצות. רישומים זה רוב מה שמופיע בה.
באותה תקופה התעסקתי הרבה בבכלל להבין מה הסגנון שלי והכי חשוב- איך להביא לידי ביטוי את מה שעובר לי בדימיון.
כמו בזה למשל שהיה הראשון שבו גיליתי את נפלאות ההבעות ותווי הפנים:
(קצת נקטע בצילום אני שמה לב עכשיו...)
ביום שישי אחד סיגלתי לעצמי מנהג שהיום אני כל כך נחושה לחזור אליו: יום שישי, עיתון סוף השבוע ביד. מחפשת אחרי עט ומוצאת טוש. טוב. טוב מספיק בשביל לפתור את התשבץ. כל מה שקרה אחר כך הוא כבר היסטוריה. היסטוריה שהותירה אחריה אוסף מכובד של אילוסטרציות שכאלו.
בלי מחיקות, רק צביעה קלה, אינטרפרטציה שלי, הדבר הראשון שעבר לי בראש בדפדוף של יום שישי.
והאחרון, זה שישרא לא ראוי לו (השראה- ספר אומנות ישן):
הרגשה: מספיק ו-די.
כי הגיע הזמן להעביר לדף חדש, תרתי משמע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives