הנה הגיע החורף וכדרכנו בקודש, אני והגוף שלי, מרגישים את הנזלת במלוא תפארתה.
"הלוא זה זמן מושלם להתכרבל מול המסך המרצד ולכתוב עוד פוסט מרגש ומלא תובנות", מיוסרת התמסרתי לכדור האקמול והתחלתי לכתוב.
לפני כמה ימים דווקא יצא וקיבלתי מחמאה ממישהי מאוד מסקרנת.
אני כותבת על זה כי זה גרם לי לחשוב.
כותבת על זה כי ה"מחמאה", שעכשיו מופיעה גם עם מרחאות, היא בכלל לא טיפוסית וזה מה שמרתק בה כל כך.
לא כותבת על זה סתם כי אני אגו-מאניאקית חסרת מעצורים; וגם אם כן אז לא נורא.
אלא יותר בגלל שבתקופה הזאת, תחילת ההתכרבלות החורפית ותחילת תקופה מאוד לא מתפשרת מבחינתי, אני מייחסת לכל ההערות האלו כל כך הרבה יותר חשיבות.
מתכנסת בעצמי. מנסה להוציא את התובנות שיעזרו לי -להבין- יותר טוב.
מה שאני רוצה להבין זה עוד שנוי במחלוקת אבל אני בכיוון, וזה בטוח.
לפני כמה ימים-
שיחת הא ודא שהובילה, כמיטב המסורת, לדיון מעמיק בענייני גיל נתקלה בגורם ה"מחמאה" -
"הייתי בטוחה שאת יותר מבוגרת".
<עכשיו היה תורי לגמגם איזה משהו לא ברור>
"כן, בתור מישהי בת 20 את כותבת נורא בוגר"
<מלמלתי כרגיל>
האינסטינקט הראשוני היה להתנגד בכל תוקף.
"מה מבוגרת, מה? אני צעירה, רעננה וחזקה כמו שור שזה הרגע יצא בפעם הראשונה אל האחו!!"
האינסטינקט הראשוני היה להכחיש בכל תוקף שקיים בחיינו אלמנט כלשהו שמרמז על סוף - AKA ההתבגרות.
האינסטינקטים הם טעם חיינו.
יופי.
לפחות לזה אין לי התנגדות.
מדהים איך בכל פעם אני מגלה את התכונה הניבזית הזאת שגורמת לי להעמיק בכל משפט שנזרק כבדרך אגב לחלל האוויר.
זה מטמטם, שלא תשלו את עצמכם לרגע.
עוד לא הגענו לפואנטה ואני אמתח קצת את הקץ כשאני אגיד שוב שאדם מן המניין היה קורן הרבה יותר למשמע מחמאה בסדר גודל של "כמה יפה השמלה החדשה שקנית, אחותי" ובטח היה זה שכשראה את המחמאה מלמעלה החליט לשים אותה במרחאות ועוד היה עדין כשהסתפק רק בזה.
עכשיו נכנסת לתמונה "אני".
אותה אני שכשרואה את אותו "מניין" תוהה אם להצטרף אליו או להיות עקרבית למופת ושוב להביע התנגדות סמויה.
אז אוקי, והנה גם הפואנטה; שניה של התעשתות עקרבית גרמה לי בלי ספק להבין שמדובר פה במחמאה מאוד קוסמת. מאוד "אני" ובלי ספק אחת התרופות הטובות ביותר לנזלת של יום ראשון בבוקר.
התכנסתי בעצמי כדי לחשוב לרגע.
הרי אני זאת שכל כך מייחלת לעתיד קריירסטי של הגשמת שאיפות.
ויותר גרוע, אני זאת שמסבכת את הכתיבה שלה סתם ככה וכי ככה נחמד לי. מוסיפה דימויים שבדרך כלל מתייחסים לאסוציטציות הפרטיות שלי בלבד.
זאת שמנסה לסגל לעצמה הומור ציני כי היא סתם,
יותר מדיי מחושבת.
זה תמיד היה ככה וזה גם לא צפוי להשתנות.
"כתיבה בוגרת"
מאוד מתאים לי לחשוב שאני יכולה להתייחס לזה גם בצורה הזאת.
לחשוב שנגיד ואני לא מצליחה או לא רוצה להקרין את זה בהתנהגות אז לפחות אני יכולה להביא את הפן הזה לידי ביטוי בכתיבה.
"ארספואטיקה למתחילים - פרק ב" - תם ונשלם. lol
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives