תודו,
תודו שאם אי פעם אני אסולק בעזות מצח מהטכניון זאת תהיה אחלה כותרת "סיום תקופה".
אבל לא,
בינתיים לא,
בינתיים אני רק מקניטה.
ימים מעצבנים עוברים על כוחותינו. ימי מלחמת התשה.
מנווטת בין ההררים, או בשמם העממי "הררי השיעורים", שכבר מזמן הספיקו לאמץ להם אי אילו כינויי גנאי שנישאים למרחוק.
הדרך לא סלולה מספיק טוב ואני? מסלקת אי רציפויות פונקציונליות לצד הדרך...?! יודעת שהן יהוו מכשול ובינתיים - מחליטה להתעלם.
מחליטה להעביר להילוך שלישי. הגיע הזמן. להגביר מהירות. אני אוהבת את הנהג הידני, הוא מאפשר שליטה הרבה יותר יציבה באותו גוף ארעי שנע על פני הדרך.
באיזשהו מובן מתמכרת למהירות.
אז מעבירה הילוך.
מרגישה ויודעת שהפעם אצטרך להפעיל קצת יותר כוח ולשמוע קצת יותר חריקות של ניוון מערכות,
כבר מזמן שלא ביקרתי במחוזות ההילוך הזה.
גם יודעת שזה לא ההילוך האחרון.
בכלל לא מתנחמת.
אישזהו דלק, שכנראה ברור לי יותר מאשר לכם, מניע אותי בזדוניות. ואני מתמכרת לזה. כל כך בקלות.
איזה חוויות אמביוולנטיות.
כל כך טוב, וכל כך לא. כל כך זדוני אבל ממש מרתק. יותר מדי אינטנסיבי אבל הרבה יותר מדיי משכר.
זה בעיקר מה שמאפיין את התקופה הזאת.
זה ו... ההתשה.
הכי מעצבן זאת הסיטואציה בה אני מוצאת את עצמי מול תרגיל מעצבן להגשה דחופה. יושבת ועומלת, מקדישה את כל תשומת הלב. מנתקת את עצמי אפילו מהמחשבות הטורדניות על "הפיצוי שאני רוצה ליישור עוגמת הנפש". מצליחה להתרכז מעל ומעבר למצופה ואפילו לסיים... ולהשקיע. חושבת שלשם שינוי אולי הצלחתי להבין איך דברים יכולים להתנהל פה בצורה דיי סדירה. כל כך גאה בהשג אני מרשה לעצמי להתרווח, ניגשת לבדוק אם בשעה האחרונה התעדכן משהו באתר הקורס.
בוהה במסך,
מתנפצת לרגע,
"זה לא נגמררררר", מתמרמרת בתוכי.
מבול של ארבעה תרגילים חדשים כבר מאיים להציף לי את המחשבות.
הגשות דחופות, הן אף פעם לא נעלמות. מאלצות אותי לאגור שוב, מחדש, את כל הכוחות האלו שהספקתי כבר לשחרר מהמסדר רגע לפני.
זדוניות מייסרת שכזאת.
חוצפה יהיה מצידי לעצור קצת בצד הדרך ולהנות מהנוף. צריכה כבר להפנים שצעד אחד שעשיתי לא מקנה לי אף פריווילגיה. הסתכלות חטופה לאחור וכבר ארבעה צעדים חדשים מאיימים להשוות לדרך מראה אינסופי מסובך הרבה יותר מדיי להבנה.
אז מעלים הילוך.
אין אפשרות אחרת.
ואם רק הייתי יודעת מה המהירות ההתחלתית שאני צריכה להקנות לגוף כדי להגיע לנק' הרצויה בקו הסיום.
כבר כמה ימים ברצף, במהלך השבוע, שאני מגיעה לחדר, לא חולצת נעליים, בקושי מורידה את התיק, נשכבת על המיטה ולישון.
הדבר היחיד שמצליח להעיר אותי הם כל ריחות הבישולים של השותפות המוצלחות.
מה זה אם לא התשה נוראית?
יושבת עם אחת השותפות על תרגיל בחדו"א. מחפשות זוג סדרות שמקיימות תנאי.
אוקי, צריך שתי סדרות An ו Bn שהחילוק ביניהם מוביל לגבול ספציפי.
"נו באמת... אין לי כוח לשטויות האלו", אני ממלמלת וממשיכה לבהות באוויר כשהעיניים עדיין מרוטות מעייפות.
אז היא חושבת על איזשהו צמד סדרות וקוראת לי להסתכל.
מסתכלת על אותה An ארורה: "לסטודנטים יש נטייה לסבך את העניינים", אני אומרת לה, "הסדרה הזאת נוראית", אני לא שוכחת לייבב כשאני רואה שהיא בחרה סדרה מפלצתית של ביטוי בסדר גודל של n בחזקת אינסוף n'ים שורש n לחלק ב n עצרת פלוס n ... פלוס... 1.
"נו באמת, אין לי כוח לזה, איך נחלק את זה עכשיו בסדרה השניה? אני לא יודעת לעשות דבר כזה", ממורמרת אני מאיימת בשתיית עוד כוס קפה.
והיא?, היא מתחילה לצחוק. פתאום. סתם ככה פתאום.
צחוק פראי.
היא טוענת שכבר הרבה זמן לא צחקה ככה.
"מה? מה עשיתי? מה קרה?", אני מרימה את הגבה החשדנית.
"ענתי, ענתי, ענתי, לרגע נשמעת כל כך מיוסרת, זה ממש עצוב", היא מתפקעת מצחוק שוב, "מז'תומרת לא יודעת איך לעשות דבר כזה? ראית את הסדרה השניה?".
ליד הביטוי Bn נקודותיים מופיע המספר "1".
"איך את לא יודעת לחלק באחד".
ושתינו מתפקעות בצחוק מצב כפית היסטרי ופתאטי במיוחד.
הלצה טכניונית? כן, אתם צודקים, זה עצוב. עצוב מאוד שכל הבדיחות שלי הפכו להיות פתאום בדיחות על מספרים.
בשבילי, בכל אופן, הסיטואציה הזאת מסמלת הרבה יותר מסתם צחוק פתאטי. ההתשה פה הרי יכולה להוציא אותי מהפוקוס כל כך מהר. טעויות יכולות להתבצע כל כך בקלות וזה ממש לא הזמן המתאים.
אני לא מפסיקה לשנן את זה - אולי מתישהו זה כבר יכנס לתודעה.
עוד תופעה מעצבנת של העייפות המתגברת זה הריבוי הממש לא מתקבל על הדעת של שגיאות כתיב.
בחיי שנהפכתי לדיסלקטית,
כי איך לעזאזל הגיעה לפה ה- ד' כשבכלל רציתי לכתוב ת' ?
והן אפילו לא קרובות על המקלדת.
במקרה הטוב סיכום ההרצאה שלי נראה כמו אחרי שואת מחיקות. במקרה הרע אני מתחילה להשתפך מצחוק ומבלה את כל משך ההרצאה בפרצי צחוק לא סדירים ומקללת בסופו של יום את הכפיות הארורות.
שוב, עייפות מתגברת, בלי ספק בכלל.
או למשל עכשיו, כשביליתי 5 דקות לפחות בניסיון להתחבר לישרא ו... משוםםםם מה... לא הייתי מרוכזת. האבסורד היה שבתור שם משתמש הכנסתי בצורה אינסטנקטיבית למדי S וישר לאחריו לא הסס להופיע המספר האישי.
עוד מידע לא נחוץ שאני לא טורחת להדחיק.
צחקתי.
___
הגעתי למסקנה שהרבה מהבחירות שלי במערכת השעות היו מוטעות ואני הולכת לתקן את זה כבר מהסמסטר הבא.
לא יהיה יותר להתחיל בצהריים ולסיים מאוחר בלילה.
לא יהיה יותר ניסיון להעמיס את כל הקורסים ליום אחד.
קצת יותר רגוע לפעם הבא בבקשה...
NineLives - למות!!! ואם אפשר אז שיהיה מצחוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives