ושוב תל אביב; ושוב חיפה; ושוב תל אביב; ושוב חיפה; ושוב תל אביב ועוד שניה תגיע עוד פעם חיפה....
הנה זה שוב מתחיל.
בחיי איך לא נמאס לכם ממני, אני כבר מזמן התפחלצתי.
אז איפה הייתי?
תל אביב.
אה כן, הו לחות אהובתי, איך התגעגעתי למגע שלך בפני. לחום הרך והמלטף של מה שנקרא פה בשפת המקומיים "חורף".
להסתובב בחולצה קצרה באחר הצהריים של יום שישי נטול הדאגות.
לשתות מיץ תפוזים בדוכן בשנקין.
לאכול סושי במקום התל אביבי הטרנדי החדש שרק לפני שבוע התהדר לו ברוב פאר בצד השני של הרחוב.
להרגיש את הערב המתקרב בדיוק כשענני הפיח והרעש מתחילים לפנות את מקומם לטובת אדי האלכוהול הניבזיים והמסיבות הפרועות.
שניה של שקט בין 16:01:01 ל 16:01:02.
להסתובב סתם ככה בשדרה.
כל כך תל אביב - קינה לערב יום שישי.
לכבוד ההתרגשות.
מרווח של יראת כבוד.
הגיגים לסוף השבוע:
-או- "לאן נעלם ההומור שלי?"
חשבתי שאם כבר אני ממלמלת לעצמי את המשפט הארור לפחות בפעם החמישית היום אולי כדאי באמת להואיל בטובי ולתת לו מיקום של כבוד בבלוג.
יש לי סברה שטוענת שהגהינום אירגן קונספירציה נוראית להעלמת ההומור מחיי.
או שמא הוא סתם החליט להטל בי... מה שבטוח הוא והציניות, יקירתי, כבר לא מתקשרים ואם לומר את האמת זה כבר מתחיל להלחיץ.
מאות סטודנטים מסתובבים במבוכי הקמפוס עם מבט מזוגג, היסטרי למחצה. זומביים, משועבדים לממלכת החדו"א, כשבפיהם צחוק מאולתר.
בדיחות על מתמטיקה ומספרים מרוכבים.
הלצות על מרצים והרבה יותר מדיי שטויות.
זה לא הומור.
כל פאזת הבדיחות שלי מתחילה להשתנות מאז המעבר לטכניון ואם נגיד את האמת זה בכלל לא משעשע.
עכשיו תגידו שזאת לא קונספירציה?!
מעכשיו אין יותר השתפכויות היסטריות וחסרות בסיס על כמה מצחיקה היא פונקציית ה ln.
___
-או- "כמה קשה להגיד הכל"
השבוע ממש צינזרתי את הפרסומים שלי. נתחיל בזה שלא נקפתי אצבע לכתוב דבר וחצי דבר ונסיים בזה שהעניין גם, כך משתמע, לא יכתב. טוב, לא רק השבוע צינזרתי, זה מתחיל לקרות דיי הרבה ולמען האמת זה לא מוצא חן בעייני בכלל.
מצבים משפחתיים, דילמות מוסריות, שאלות מהותיות - אלו הדברים שאני באמת צריכה לפרסם.
ההנחה הרווחת תטען שיומן קיים כדי לכתוב את הדברים המהותיים ביותר, אלו שכל כך קשה להגיד במילים אבל יותר קל לבטא בכתב.
אז למה זה לא "נפלט" לפה?
אם ככה זה בכלל לא יומן!
אני לא מרוצה.
כשהייתי קטנה, מסתובבת מהורהרת בשכונה, תמיד כמההתי לאותו חבר או אותה חברה שתמיד תהיה שם, לא משנה מה. להגיד הכל, בכל מצב, בכל מקום ושעה, בלי "מה יגידו?" ובלי לפחד ליצור את הרושם הלא מתאים.
עכשיו יותר מתמיד אני חושבת שזאת אחת הפנטזיות הכלל אנושיות בעולם.
וזה לגיטימי.
הכי לגיטימי שיש.
יותר מדיי אנושי.
פתאום עלתה לי השבוע האסוציאציה הזאת לאותו זיכרון ילדות. בלי קשר ממשי למציאות כי חברים קרובים יש, תודה, אבל משהו לא מספיק...
את הבלוג הזה, בכל אופן, פתחתי בלי להתחשבן. יש לו ציפיות וגם כבר רצונות משלו. הוא יודע מה היעוד שלו... אבל לא מצליח לבצע את העניין ביעילות מספקת.
בין הסעיפים בחוזה היעוד היה ניתן לקרוא בבירור את רצף המילים "לכתוב הכל".
מסתבר שהבלוג שלי לא עומד בהסכמים.
אני לא מרוצה.
___
-או- "יש רעיונות מהפכניים באופק"
המשך ישיר של הפסקה הקודמת. שורה חדשה. נושא רלוונטי-
אז אני והג'ינג'ית וואנבי, שיש לציין שהיא המודל לחיקוי שלי מבחינת יחסי אנוש ושבכלל היא אלוהי שיחות הנפש, ישבנו וחשבנו היום על דרכי פתרון רלוונטיים ותחמניים ביותר בנושא החשיפה ובעיית הצנזור.
אני חושבת שעלינו על משהו מהפכני. כובש הרבה מעבר לנתפס.
לא נדבר על זה כי הרעיון לא בשל מבחינת התזמון אבל כשיגיע הזמן ואם אני אועיל בטובי לאפשר לזה לקרות - זה יקרה.
___
-או- "מערכות יחסים"
שאלה מהותית שמעניין אותי לדעת מה הקוראים פה בבלוג חושבים עליה-
מערכות יחסים אפלטוניות, התחלתי לפקפק בהן. הייתכן שבחור ובחורה לא יכולים להתחבר מבלי שאחד הצדדים ירצה קצת יותר? מציאות או פיקציה?
אתנחתא קומית לסוף השבוע:
הנה עוד פרץ נוסטלגיה, איזה קאלט היסטרי:
(שימו לב לקהל המשולהב).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives