גשם כבד מתחיל לזלוג.
אתמול ישבתי לתומי מול המחשב כשפתאום שמעתי את השותפה (השקטה והמסוגרת עד מאוד שלי) בוכה לה בין השמיכות.
מבט חושש הורם מעל המחשב. קשה לגשת. מאוד מוזר. אני לא רגילה לזה.
לא רגילה לעצב בכלל.
אני אלופה בלהדחיק ולסלק אותו מחיי וככה טוב.
אז מה פתאום היא בוכה?
סיטואציה מוזרה וכל מה שאני יכולה למלמל מבין השפתיים הוא "את בסדר?" ולקבל איזושהי תשובה מאוד צפויה בנוסח "כן, כן, בטח שאני בסדר".
עזבתי את זה. יש דברים שקשה לי להתערב בהם.
מספרת בדיחה כשעצוב והחיוך מספיק לתקופה ארוכה. כזאת אני.
אני, לעומת זאת, never felt beter! כבר הרבה זמן שלא הייתי כזאת אופטימית, עירנית ושנונת מחשבה.
תחושה של כיף באוויר אופפת אותי פה ובחיי שלא ראיתי את זה מגיע....
אני לא זוכרת אם כבר אמרתי את זה אבל בחיי שטוב לי פה.
אמרו שאין חיי חברה בטכניון! - טעות מהותית, בכל רגע נתון תמצא פה מה לעשות.
אמרו שהמעונות נוראיים! - אני מרגישה בבית.
אמרו שהלימודים קשים! - טוב, הלימודים קשים אבל אני מזוכיסטית וטוב לי.
טוב לי להתרוצץ בין השיעורים עם כוס קפה ומחברת; לנהל את שיחות המזדרון הקטנות האלו עם החברים למסלול.
טוב לי להרגיש שאני חייבת להתרכז בכל רגע נתון בהרצאה כדי לא לבלוע מים ולטבוע.
טוב לי לאבד את הריכוז בכוונה ולברוח למקומות רחוקים כי המרצה, בואו נודה בזה, מדבר שטויות.
טוב לי לחשוב שאני עוברת חוויה חדשה ומחשלת שעכשיו היא כבר חלק מהותי מהחיים שלי.
קצת מפחיד כל האופטימיות הזאת... במיוחד לנוכח העובדה שאני כבר יודעת שבבוחן הקרוב (הראשון שלי) אני הולכת להיכשל.
וזה לא מפריע לי במיוחד, מסתבר.
איך זה יכול להיות?
שמישהו יסביר לי מה קרה לי?!
הרבה רגשות יש בעולם אנושי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives