לפני:
אני רק מחכה כבר שיהיה מחר. בחיי, רק שיתחיל ויגמר כבר הסיוט התורן הזה... אותו סיוט המכונה "בוחן אמצע באלגברה".
אני כבר לא יודעת מה לחשוב על צורת הלמידה שלי... אבל היא מהגרועות שראיתי ביקום כולו.
זה סתם עוד פוסט מרמור אחרי הגילוי שלא משנה כמה אני יוצאת בהכרזות של שינוי, אני עדיין מוצאת את עצמי חוזרת לצורת המחשבה הקודמת שלי. דופקת את הראש בקיר מתוך מחשבה של עד כמה אני חסרת תקנה, חסרת ריכוז וחסרת אמביציה בשיט!
היתה נקודת פתיחה טובה ואיבדתי את זה באופן לא מובן. מתחילה להזדחל מאחור... אבל בכלל לא מוטרדת מזה. זאת הבעיה.
יושבת בשיעור מתמטי כזה או אחר ומתכנסת למצב היסטרי של צחוק משחרר. אני והשותפה למסלול, שמעכשיו נקרא לה "הקנדית" או "זאת-שגורמת-אפילו-לגהינום-לגחך", בוהות בלוח ומתפוצצות מצחוק על טיב החיים העגום שלנו.
זה לא צחוק, זה בכי סמוי... אל תשלו את עצמכם.
דיי, אני כבר חוזרת על עצמי. רק רוצה להיות כבר אחרי.
והנה דברי אופטימיות- סוף שבוע, מתחשק לי שיקרה משהו מעניין. בא לי קצת להרגע, לכייף. לשתות את הקפה שלי בשקט.
אגב, התגלה לי שכנראה אני לא אחזור למעוני הקט והחביב בתל אביב בעשור הקרוב. זה היסטרי לגמרי... השבוע ושבוע הבא לא כי יש בחני אמצע, בשבועיים שלאחר מכן לא כי יש השלמות בפיזיקה בימי שישי ואח"כ? ניחשתם טוב... אח"כ כבר מגיע המבחן בפיזיקה ולאחריו ישר מתחילות בחינות הסיום.
אני צריכה לחשוב האם אני באמת רוצה לשכוח מהמראה הענוג של תל אביב או להקריב עוד קצת מהמסוגלות שגם ככה אין לי...
אני צריכה נחמה מיידית! מישהו רוצה לבוא לבקר בסוכת האבלים?
(ענת אוהבת להתמרמר וטוב לה עם זה לאללה. תנסו גם אתם, זה נורא משחרר).
אחרי:
זהו, נגמר.
זה כל כך משחרר להיות אחרי מבחן ארור. כל הלחצים מתפוגגים ואפשר לשתות קצת קפה בשקט. להרגע.
היה לי לילה נוראי בלילה שלפני המבחן. לא סיפרתי לכם עדיין אבל בשביל הפרוטוקול אני אספר שאני חיה באנטרטיקה. בחיי. יושבת עם כפפות, דובון צבאי וצעיף ארוך ומחמם ועדיין קופאת מקור, אפילו אמצעי החימום של המעונות לא מועילים בטובם לחמם. יושבת ככה, פותרת תרגילים. נפלא.
דברים מוזרים מאוד קורים בדירה מספר 5. ואם ככה, החדר שלי במעונות צריך להיות מוכרז רישמית כ- מימד אחר.
לשם הקוריוז אני אספר שלפני כמעט חודשיים היו חגיגות יום ההולדת שלי. אחת השותפות עשתה חסד והביאה שני בלונים גדולים ומנופחים למשעי. האחד נשאר לקשט את המטבח והשני יועד למטרות קישוט הסיפריה שלי בחדר. אותם בלונים כבר מזמן הפכו לפרוייקט מחקר מהפכני ביותר אצלנו, השותפות.
בעוד הבלון שבמטבח נמצא כבר מזמן זרוק לו אי שם מצומק באחת הפינות האפלות של המטבח הבלון שבחדר שלי מעולם לא נראה טוב יותר. זה כאילו ניפחו אותו רק אתמול.
משהו בחדר שלי משרה אנרגיות חיוביות על דברים. הזמן והטמפרטורה לא תואמים את כללי המציאות ובטח שלא את תנאי "הגיהינום"...
ומעניין לעניין, קר לי.
את הלילה שלפני המבחן ביליתי בניסיונות נואשים לחמם את הרגליים. מתהפכת מצד לצד, סופרת שניות, כבשים, מטריצות... "להתעורר" התעוררתי לפני השעון המעורר דבר שלא קרה מ...מעולם. מגלגלת את עצמי מהמיטה, מחליפה חולצה בהבזק השניה כדי למנוע קיפאון מיידי ומנגבת את נטיפי הקרח שעוד נותרו מעטרים את הנחיר הימני.
צריכה קפה!
יושבת מול ספל מהביל וממלמלת אי אילו מלמולים על הצורך העז בחתול שיחמם לי את הכרית.
ואם במבחן עסקינן אז על מבחן נדבר- כמו שהבנתי ככה זה בטכניון. אחרי כל מבחן הדעות תמיד חלוקות. חלק ניכר יטען כי היה מבחן נוראי וקשה, החלק השני יטען שהיה קלי קלות ולמה בכלל הטריחו אותנו בלצאת מהמיטה והחלק השלישי? טוב, החלק השלישי יעלם ישר לחדר, יסתגר שם ויסרב לשמוע מילה נוספת בעניין העגום.
אנחנו, שלושת השותפות בדירה מסמסטר א', מתפלגות בדיוק בהתאם לתנאי החלוקה... ואם כך, נסו לנחש לאיזה חלק אני שייכת. זה לא מסובך.
למען האמת, התעלתי מעט מעל הציפיות שהגעתי איתן. אני, ככה מסבר, יודעת לעשות ניחושים מושכלים מוצלחים ביותר. היה, עבר וטוב שנגמר.
המבחן הבא- יום שלישי בערב, חדו"א. המבחן מהשטן. הכישלון מובטח מראש.
והנה אתנחתת ההרגעות שלי- את המשך יום שישי ביליתי בהרגעות טוטאלית.
אני וזאת-שגורמת-אפילו-לגהינום-לגחך החלטנו להשתובב לנו קצת בכרמל על כוס קפה ועוגת גבינה. בחיי שכל הסיטואציה היתה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להרגע.
קצת להרגיש את אווירת יום השישי למרות שאני לא בבית ולא מרוצה.
להתפרק קצת בהרצת בדיחות שטות.
לערב כבר היו תכנונים משובבי נפש אחרים...
המשפחה שלי היא לא משהו, למען האמת היא כל כך לא משהו עד שאני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שישבנו, קבוצה מכובדת של בני משפחה, לארוחה משותפת ביום שישי בערב.
ככה קרה המצב ונורא ריגש אותי לשמוע שאותן שותפות חינניות שלי החליטו לכנס כמה ממיטב הסטודנטים בקמפוס לארוחה משותפת ומושקעת ביותר. Titus Almighty הדהים לעשות כשהביא קראסונים מרשימים ובכלל כל אחד תרם משהו לאווירה החגיגית. היתה ארוחת שחיתות של ממש. אכלנו מכל הבא ליד, מריצים בדיחות על אי אילו מרצים באי אילו סיטואציות בלתי מתקבלות על הדעת. נהנים, לשם שינוי, מרוח סוף השבוע המרגיעה.
כולנו הסכמנו שצריך לעשות את ארוחות השחיטות המשותפות האלו לעיתים יותר תכופות.
לשם שינוי הצלחתי קצת להתחמם.
שבוע נגמר, שבוע מתחיל, נו, מה חדש?!?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives