?Life. How the hell to get through all 9 of them

ערב, לילה, צאת כוכבים.

צאת הנשמה?

אין שיעורים.

לא היום.

"היום יש זיקוקים!", הפצרתי בגורו האישי שלי להאיר לי את הדרך בכיוון המתאים לתצפית האידיאלית.

בגבול של נשר וחיפה, יש נוף יפה של בתי זיקוק. שלל צבעים וריחות. ערפל מכסה את הכל..., אך ממרומי ההר עוד ניתן לתצפת על הכל.

להבחין בכל חזיז מתפוצץ, בקול ענות חלושה, בליל רגעים של המולות ושל צלילים.

"שם, במרחק, תראי... וגם שם, הנה, גם שם, מעבר לעננים", הוא מסב את תשומת ליבי.

ואני? אני שוב כמו ילדה קטנה, מתלהבת מאפקטים כובשים. מתענגת על בוא השנה האזרחית החדשה. מתמסרת לאפשרויות שהיא מציעה לי בחופן גדושה.

על רקע האורות המנצנצים עוד הספקתי לשנן את המנטרה החודשית. "זהו זמן לשינויים", אמרתי. והוא ידע והבין.

ערב ראש השנה האזרחית החדשה, כבר חצות, לקחתי את המצלמה לסט צילומים בידיים רועדות ופלאש לא מכוון. להנות קצת מהנוף ולרוקן קצת את המחשבה מאי אילו בחנים מיותרים.

הנוף היה שובה לב של ממש, התמונות קצת פחות.

העיר חיפה במבט עירוני מנוכר -

קצת זיקוקים, אי שם, צצים להם בין העננים מרחוק. כבר קשה להבחין ביניהם לבין האורות שמהבהבים מחלונותיהם של דיירי חיפה. פה ושם גם להביור בתי זיקוק מופעל, מוסיף קצת אש לחגיגות ראש השנה.

זוג סטודנטים הוללים משוועים לתשומת לב מאחור, אני לא מתייחסת.

השנה האזרחית החדשה... אז היא נכנסת.

אפילו מופע אישי היה כשבבניין ליד החליטו להשיק מופע זיקוקים עצמאי ולתת לי את חווית נוסטלגיית הילדות שלי בשיא גדולתה.

צילום אחד לא מספיק לתאר-

אז זו פתיחה חיננית לשנה עם הרבה הבטחות, התרצתי סוף סוף.

"תוכניות ל 2006, מישהו?" - אחרית דבר:

השנה הזאת היתה, ללא ספק ובלי להניד אפילו עפעף, השנה הכי משמעותית בחיי הפרזיטיים עלי אדמות. זאת שנה שעברתי בה מקיצוניות אחת לשניה ובמהירות שלא תאמן. זאת שנה שהספקתי לעשות בה כל כך הרבה דברים ולחוות חוויות שלא היו מביישות... ובעצם, אולי היו מביישות, אפילו אותי.

אני לא אצטער לרגע על אף פעולה שנעשתה. כי מחוויות לומדים, מטעויות מתחשלים ורואים... ושומעים... ואולי אפילו נהנים.

הנה תמצית:

השנה הקודמת התחילה בינואר. כרגיל.

בינואר עוד הייתי בצבא. לקראת שחרור, אבל עדיין על מדים ארורים ובלויים. טוחנת משמרות, תקלות, רמטכ"לים ועוגות דיונים.

מבצעים, שרתים, לקוחות ממורמרים. זאת היתה סיומה של תקופה מייגעת. התחלה של תקופה טובה הרבה יותר כבר ארבה לה מעבר לפינה וריח החופש כבר היה בלתי נסבל.

אז השתחררתי- פברואר 2006.

משימה 1: להשתחרר.

פתחתי את ישרא וסימנתי קו חוצה עמוק ובלתי מתפשר. חייכתי. (קישור ניבזי).

משימה 2: לעשות פסיכומטרי.

גם את זה עשיתי. אפילו חשבתי לעשות שוב פסיכומטרי, "בשביל הכיף" ובשביל מטרות נעלות אחרות. המחשבה הזאת חלפה לה כשהתחשק לי לעשות קצת כסף, לשם שינוי.

משימה 3: למצוא עבודה עם הרבה כסף!

המשימה הזאת היתה, לכל הדעות, הקשה מכולן באותו פרק זמן. כבר אמצע מרץ וענת מתחילה בדפדופים הקדחתניים בעיתון. מחפשת עיסוקים ריווחיים. מנסה להיכנס לשוק ההיי-טק, אפילו אם רק לתקופה קצרה. (ממעללי הנוראיים- פרק ראשון מתוך שבעה).

הצלחתי לאלף את אומנות ראיונות העבודה. להתמסר לרוח הלבוש המחוייט ולאהוב כל שניה במחיצתם של אנשים מעונבים.

"ראיתי עולם". עולם של הרבה נוכלים ושל הרבה הצעות וגם של... הרבה כסף וגם קצת פחות... בכיס שלי.

להתייאש, להתלהב כפליים אבל בעיקר... בעיקר להתרשם. המגוון ענק. יצאתי מכל החוויה הזאת מחושלת, קצת פחות תמימה לשוק העבודה הישראלי, הרבה יותר בוגרת.

עבודות בסוף מצאתי, עבודות שחיטות ונופש משולב. היה תענוג. עוד "וי" סומן לו ברשימת ה- Been there Done that ונחרט בזיכרון. (ה"וי").

משימה 16: להרשם בביטוח לאומי ובלשכת התעסוקה.

קפיצה כרונולוגית קטנה מביאה אותנו למשימה הזאת שהיא, ללא ספק, גזל מדינה בשיא תפארתו. היה כיף לרגע, לראות את המוני ישראל מתקבצים לכור היתוך אחד חסר פשרות ובלתי מתפשר. קוראים לזה בירוקרטיה, קוראים לזה כור היתוך בניהול ממשלתי. לא סבלתי את זה לרגע.

משימה 4: להירשם לאוניברסיטה או משהו...

או משהו...

המשימה המקשרת. היא זאת שפתחה את הדלת שבעדה נכנסתי בתקופה האחרונה. ועל זה נאמר הביטוי "משימה אחת, שינוי גדול".

החלטות שהיו חייבות להעשות נעשו השנה ואלו לא היו החלטות של מה בכך אלא החלטות מהותיות שהן בראש ובראשונה ביני לבין עצמי. חובת הצעידה בדרך החיים הוטלה על כתפי, כדאי לפחות להנהיג אותה כהלכה.

הכל נהפך להיות הרבה יותר ברור השנה. כיוונתי לעצמי את המחשבה עם אי אילו תאוריות מהפכניות שעיקרן מהות חיי, הפנמתי כמה מהרצונות ומהשאיפות, שאפתי לטוב, שאפתי להתקדמות.

מה יעלה בגורל המשימה הזאת? Only time will tell. ה"וי" סומן אבל הדרך רק מתחילה.

משימה 5: להירשם לקורס איטלקית. להתחיל ללמוד.

אם נרצה שתקופה תהיה טובה מהיסוד נצטרך לשאוף להעשיר את הידע שלנו במהלכה. אדם מתפתח הוא אדם לומד. כך יצא ונרשמתי בתקופת הקיץ לקורס ערב באיטלקית.

הקורס היה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להחזיר לעצמי את הביטחון שבאהבת השפות וההתנסויות החדשות, אבל הוא היה רק התחלה, טעימה קטנה בשאיפה להרבה יותר.

המטרה הסופית- לדעת איטלקית במטרה מחושבת מאוד להתמקם באיטליה וללמוד רפואה.

השאיפה עדיין קיימת, היא גם לא צפויה להעלם סתם ככה בעתיד הקרוב. עכשיו אני פשוט יודעת שהגשמה של הצעדים האלו תתפרש לה על תקופת זמן ארוכה משחשבתי. אני בהכרח רושמת לי במשימות לשנה הנוכחית להמשיך להתקדם בכיוון, לקחת עוד קורס, מה רע?

משימה 6, משימה 7: לקבל את האזרחות הגרמנית שלי, להגיש טפסים לדרכון גרמני.

Check. האחזות בשורשים.

משימה 8: לעשות לעצמי טיפול עשרת-אלפים אחרי השחרור לפני שאני אתפרק!

Check. האחזות ברופאים ;-)

משימה 9, 10, 14, 15, 17, 18: רשימה ארוכה של קניות, התחדשויות ושטויות לרוב.

היה לנו השנה לפטופ חדש, מצלמה מפוקפקת, עדשות מפוקפקות אפילו יותר. היו גם דיסקים שהם משוש חיי האולטימטיבי וגם בגדים שלשם שינוי לא היו בלויים ובצבע ירוק זית. לא משהו מהותי. עזרים נלווים לשיפור איכות חיי הפרזיטיים עלי אדמות.

משימה 11: לעשות רישיון לאופנוע.

אחת ההצלחות המסחררות של השנה שחלפה. הגשמת אחת הפנטזיות המופרעות ובעלת הערך המוסף הרב ביותר שקיימת במוחי הקודח.

התענוג הגדול בוצע בחטף ובספונטניות רבה וההנאה היתה עילאית. (קישור ניבזי מאוד).

התקופה היתה תקופת הקיץ המיוזעת; הזמן שהוא לכל הדעות הזמן המושלם לעשיית דברים חדשים ומסקרנים.

אז רישיון היה, ומה אז? לא נחה לרגע הבחורה, עבודת המחשבים שבין כה וכה היתה זמנית נגמרה לה ולמען האמת, חסל סדר מחשבים, אני את יכולותי לא ארצה למצות ברביצה ממושכת מול מחשב |מרימה גבה של מכורה וודאית לבלוגים|. זה הזמן להתפרע. פתחתי בקריירה "ענפה" של שליחויות פיצה ונהנתי מהחוויה בכל רגע ורגע נתון.

למדתי להגן על עצמי ולהיות קצת עצמאית בשטח. למדתי להתמודד עם מצבי פחד, לחץ, ואימה מטורפים. למדתי לקבל הצעות מגונות בצמתי כבישים מרכזיים ולהטל בנהגים עם עוד סלאלום מדיף ריח פטריות ואנשובי.

למדתי להסתדר.

עשיתי קצת כיף. (מה מתחבא מאחורי הקישור האיימתני?)

משימה 19: למצוא מישהו שישכר אותי כלוט.

המשימה שהכי קשה לי להתייחס אליה כי היא עוד לא הוגשמה בשני המיימדים שיוחסו לה.

האחד, בו גיליתי שלעשות מעצמי צחוק יכול להיות קל ובכלל לא משהו שבחורה חיננית תרצה לעולל לעצמה, הוגשם לא מכבר. טוב, סיפורים כאלו לא חסרים מהעבר ולא יחסרו עוד בעתיד. המשימה שהונצחה בקו חוצה היתה המשימה המפורשת והטריוויאלית בלבד.

השני, המימד השני. נו באמת, נסו אתם בעצמכם להבין מה מסתתר מאחורי הקיטש שבסיפור. בחיי זה לא קשה וההנאה שבגילוי צרופה.

המשימה תחזור עקב הדרישה הנוקשה שלי במישהו הגיוני שיודע לשכר כהלכה (בהתייחס למימד השני, לכל התוהים והתוהות).

נובמבר 2006, עוד לא עברה שנה ואני כבר מתחילה פרק חדש בחיי והפעם- אוניברסיטה. הפרק הזה הולך לגזול כמות נכבדת של שנים והולך להכיל בתוכו צבר רב של חוויות ואירועים "משובבי נפש". מהמעט שאני מתחילה לחוות פה אין ספק שהתבגרות נוספת תהיה בלתי נמנעת.

בהסתכלות לאחור אני לא מצליחה עדיין לתפוס איך הצלחתי להכניס לתקופה כזאת קצרה כזה אוסף גדול של חוויות, אירועים ועשיות אבל יודעת שהכל היה בטיימינג מושלם. לא יאומן בכלל שבתחילת השנה עוד הייתי בצבא. לא יאומן בכלל שבתחילת השנה עדיין הייתי אותה אחת רק עם הרבה פחות מחשבות בוגרות ורציניות.

השנה הכי משמעותית בחיי הפרזיטיים עלי אדמות, בלי ספק בכלל.

היה כתוב ככה בהורוסקופ של השנה החולפת. בחיי.

יש לי עוד הרבה לכתוב על תכנונים לשנה הבאה אבל זה ידחה לפוסט חדש ורענן.