עדיין בטכניון גבירותי ורבותי. עדיין בטכניון, חיה ונושמת.
ממשיכה בהאחזות העיקשת שלי בלא נודע.
כבר כמה שבועות עברו מבלי שאני אסתכל במודע בלוח השנה ואבהה בו תוך כדי חישובים בלתי פוסקים של "עוד כמה ימים יש עד לסוף החודש?" או "עוד כמה ימים אני אצטרך לשבור תוכנית חיסכון נוספת לטובת בילויי יום שישי הנועזים שלי?", אבל היום, גבירותי ורבותי, זה קרה...
רוח מזוכיסטית דחפה אותי לאבדון הבהייה ו... נו טוב, שיערתי שהמצב יהיה נורא משצפיתי...
הנה כמה מההישגים המפוקפקים:
לטובת לוח השנה ירשמו 34 ימים ביום שישי הקרב ובא.
"34 ימים למה?", יתעקש וישאל ההמון הזועם.
34 פאקינג ימים לשהייה שלי בבועה הטכניונית אם תבקשו לדעת!!!
כן. לפני חמישה שבועות דרכה כף רגלי המיוזעת בבועה הקטנה הזאת בה קשה לדעת אם הזמן עוצר מלכת או מתבזבז בהנד עפעף. דרכה וחשבה "פאק, קר פה, מייגע, ואיפה לעזאזל המישורים המרוצפים של עיר השעשועים שלי, תל אביב?"
מאז חלשו עקבותי על כל פינה ופינה פה בקמפוס. שולטת ביד רמה ומפתחת שרירי שוקיים עמידים וחסונים.
לפני חמישה שבועות עברתי מבועה אחת משעשעת למדיי לבועה שניה... משעשעת הרבה פחות...
שולטת ביד רמה, הוכחתי לטבע שאפילו בגיהנום אפשר לפתח חיים חברתיים ענפים למדיי ואפילו להנות מכל רגע. הטבע, לעומת זאת, הזעיף לעומתי את פניו בטענה ש"את לא משחקת לפי כללי המשחק, אני אכשיל אותך ואהנה מזה מאוד!"
Well, הטבע לא ידע שאותה עלמה שניצבת מולו ניכנה בלא מעט מזוכיזם. בכל זאת, נכנסתי לגהינום הטכניוני מרצון, לא?
לפני חמישה שבועות נכנסתי בידיעה מפוקפקת ש"בית" זה לא כאן, ועכשיו...? עכשיו אני תוהה מה יש לי לחפש במקום אחר...
מוזר.
שוב אני מעבירה במחשבות את רשימת ה"מה חסר" ואיך יכול להיות שטוב לי-
א. אופטימיות – תמיד היתה.
ב. אוכל מיטה וחיבור לאינטרנט – כל מה שבחורה יכולה לרצות בחייה הצנועים.
ג. חברים טובים ובילויי אחר צהריים – יש. כי העלמה היא עדיין תל אביבית בנפשה וברוחה.
ד. שיעורים, מבחנים, עבודות וסבל רב - מזוכיזם לתפארת מדינת הטכניון.
ה. מים חמים, חדר כביסה חם, פוך מחמם, רדיאטור... לא מחמם – את האחרון
הסורר עוד צריך לאלף.
הדגש פה בכל העסק הוא על האופטימיות והחיוך הנלווה. במהלך חמישה שבועות התרגלתי. במהלך חמישה שבועות הבנתי שמפה אני רק יכולה לצמוח, לגדול ולהעשיר את ידיעותי בחוויות מחזקות.
שוב אני מתפלספת... עדיין לא תופסת שקבעתי שיא חדש בהישארות ממושכת בהררים המייגעים של הטכניון.
מה קורה ביום שישי הזה?
אני אחזור לתל אביב. לשהייה בלתי נתפסת של פחות מ 24 שעות בצל כיף החיים והאלכוהול שזורם כנהרות שוצפים ברחובות.
הלונדונית חוזרת. צפוי כיף חיים.
ואחר כך? ניסיון להתעלות על השיא הקודם שנקבע? Well, only time will tell אבל אני כבר מוכנה להסתער על יעדים חדשים...
הכל טוב ויפה.
יעניין אתכם לדעת למה לעזאזל הקשר שאני הכי מחפשת הוא עם מישהו שאני אדע שיוכל לגרום לי לבכות ?
א. ענת מקניטה את הקוראים ללא בושה.
ב. איזו אמירה נשית, אה? אני מתגאה בעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives