אם יחליט אדם להלך באופן פזיז באזורים הנידחים של מזדרונות אולמן עשוי הוא להיתקל בריח מסתורי, מהפנט ללא היכר.
___
עוד יום עובר; עוד שבוע; ממשיכה להתרוצץ ברחבי הקמפוס ללא מטרה ממוקדת. בחיי שזה עובר מהר. מהר הרבה יותר מדיי אם תתעקשו לדעת.
סטודנט מן המניין יוכל כבר להגיד שהוא למד דבר או שניים. האבסורד הוא שגם אני.
מהביקורים התדירים ליד מכונות הקפה למדתי לזהות ולהבדיל בדיוק מושלם בין אם החליט הסטודנט שלפני לקנות קפוצ'ינו, שוקוצ'ינו, מוקוצ'ינו, שוקולטה ובין אם החליט להתפרע עם פרנץ' ונילה. ארומה מיוחדת לכל אחת מהבחירות, הטעם - זהה.
"חייהם של הסטודנטים מיוסרים", אני עוד מסננת מעל הכוס מהבילת האדים לסטודנט שלידי.
בזווית העין רואה אותו מהנהן וכבר יודעת שזהו הניקור בדרך לחלום השביעי.
נשפכת חזרה למוקוצ'ינו שלי וממלמלת איזה משהו מחמת מיאוס.
___
כבר זמן מה אני מסתובבת בקמפוס בחיפוש תדיר אחר מקור הריח המסקרן הזה שהותיר בי נקודות שבירה חושניות. זה ריח גברי. קשה עוד לאיפיון אבל חייב להיות מותאם לגבר מסוקס למשעי. מסתובבת במזדרונות הנידחים, משותקקת לגלות את השם המתהדר על אריזתו של המוצר הנחשק.
ככה יושבת לי בשיעור כימיה של ימי חמישי בבוקר. ככה על כוס הקפה המהבילה יושבת ותוהה על מהותם של הפרומונים ועל גדולתו של הבושם הגברי. ככה יושבת וככה גם בכלל לא לומדת.
___
היה זה ביום חמישי הלא כל כך מרוחק בו כהרגלי עמדתי ליד אותה מכונה מפורסמת. מתאמצת להחזיק את העפעפיים פתוחים בעוד אני מחכה בתור ומתלבטת באם נפשי חושקת בשוקו שויצרי או שמא בשוקולטה.
הריח הגברי החל שוב להציף את המקום ובחיי שהפעם הוא היה קרוב. לא יכולה להישאר אדישה, כאחוזת דיבוק הסתובבתי וחקרתי את האיזור.
יום חמישי, מכונת קפה, סטודנטים מיוסרים, הכל כרגיל. כימיה, בנות, מוקוצ'ינו. עיני נתקלות בחטף בחבורת פותרי אינפי.
קצת חריגים בנוף הכימאיות השופעות. יושבים מבוהלים ובוהים באי אילו גיליונות בלתי פתירים. מעיפים שאריות של מחיקות לכל עבר.
בחיי, בחורי אינפי...? התדרדרתי.
שניה אחת נוספת חלפה עד שהתעשתתי והצלחתי לפקס את מבטי על מקור הבעיה: הפעם התעלה על עצמו הבחור. Almighty Titus עמד שם ובמבט מצועף חקר את השטח.
"אם כך, מצאת דרך חדשה להטל בבנות הקמפוס אה?!", שאלתי בעודי דוחקת בו לקנות לי את המוקוצ'ינו הקבוע.
"הו כן", הוא ענה וחייך.
אח"כ כבר מיד עברנו לשיטת המקח הידוע לשמצה כשיטת ה"גלה לי את מה שאני רוצה ואסדר לך דייט עם מאה מבנות הקמפוס המובחרות ביותר".
כשהתרצה לבסוף גילה לי שהפלא הניצחי הוא לא אחר מ"212" שכיום כבר מוכרז באופן רישמי כחושניות לשמה וכבושם לוהט מאין כמוהו.
בדרכי הביתה באותו סוף שבוע כבר התדפקתי כאחוזת דיבוק על שערי הסופר פארם ויצאתי משם "מבושמת קלות".
__
אז טענו בפני ש"נשים לא אמרות לשים בשמים של גברים!" וגם אמרו ש"לא ככה זה אמור להיות!"... טענו. אז מה? אני חושבת שזה דווקא מוסיף לא מעט סקס אפיל לבחורה.
ומעניין לעניין-
חציית גבולות וטעם טוב בבחורים שהתפוגג לו כבר מזמן-
איזו מישהי מסקרנת וטיזרית מדופלמת העיזה להתגרות בעקרונות שלי לפני זמן לא רב. "לפרוץ גבולות?", חשבתי לתומי. "לכתוב על בחורים ועל מערכות היחסים הבלתי מתפשרות שלי בהווה, בעבר ובמה שצפוי לקרות בעתיד?", טלנובלה מסובכת ונטולת עקרונות וערכים ... אוקי, קניתי.
פרק ראשון- מי טיזרית, מי?
דבר ראשון שאני יכולה להגיד על עצמי הוא שאני עקשנית. אבל עקשנית מתוחכמת. רוכשת לעצמי טריקים חדשים בכל יום ויום שעובר ונותן לי להתבגר בתוכו.
לא תמיד מתעקשת על הדברים הנכונים אבל תמיד פועלת, בד"כ בשקט, כדי להשיג את מה שנפשי חפצה בו.
החיים קשים, צריך ללמוד למלוך בהם בחוזקה. ובמערכות יחסים כמו בחיים...
__
טיזרית? - רק מאז שגיליתי שאין טעם להסתובב ללא חיוך ברחובות העיר ושאפשר להפיק הנאה עילאית מכמה מילים ופיסוק אינטיליגנטי.
__
אף פעם לא הייתי טובה בניהול מערכות יחסים ענפות. למען האמת, אני יכולה לספק לכם אלפי סוגים של פסיכולוגיות בגרוש אבל אני בספק אם כל אלו יספקו מישהו, או יספקו אותי.
אני הגירסא הלא מוצלחת של ג'רי סיינפלד. בחיי... עוד זכורים לי הימים בהם היינו יושבות, אני ושלושת חברותי המהוללות, מדברות על הדייט של אתמול ועל "איך זה יכול להיות שהוא לא אוכל אפונה?" או "למה יש לו ידיים כל כך נשיות?"; מחליטות כי ללא ספק 95% מאוכלוסיית הגברים הם Undateable.
אולי אני מחפשת דברים שלא קיימים... כי זה עשוי באמת להיות טיעון מספק למדיי...
עובדה היא עובדה ובמהלך הזמן סיגלתי לעצמי סדר עדיפויות מאוד מפוקפק - כשנשאלתי בזמנו מה הייתי עושה אם הייתי צריכה לבחור בין טיסה ארוכת טווח לאיטליה לשם הגשמת חלומות מקצועיים לבין אהבה שנשארת בארץ עניתי כי ללא ספק הייתי בוחרת בטיסה ובהגשמת החלומות.
אני, אם כך, המתכון המנצח לאישה קרייריסטית?!
תמיד טענתי ותמיד אטען שהדבר החשוב ביותר לעשות זה לדאוג שמבחינה אישית הכל יהיה טוב, כיף ואם אפשר אז שגם הכל יהיה בשליטה.
מאוד מזכירה לעצמי את אבא שלי. אולי גם את אמא. גאד דאמ! <בטון ציני> כנראה שקוראים לזה גנים!!!
מפה לשם תמיד נמשכת לבחורים השנויים במחלוקת. נו, זה כבר כמו כל הבחורות... רק שהן? הן נשארות עקב צורכי שעונים ביולוגיים כאלו ואחרים, ואני? אני עוזבת ברגע שמתחיל להיות לי חנוק מדיי, תובעני מדיי, רגיש מדיי, אפתי מדיי או כל דבר אחר שהוא מעבר למה שבא לי להתמודד איתו.
אני לא משתייכת לאסכולה של אלו שמחפשים חבר / חברה בכל מחיר כי זה מה שגורם להם להרגיש שייכים. את אלו אני לומדת לאט לאט להפסיק לתעב.
מפה לשם אני לא חושבת שזה מייסר אותי, רק גורם לי להתפתח.
__
אני בוטה, חסרת טאקט נוראית כשצריך (אבל יודעת לעצור כשזה לא מתאים).
__
אני אוהבת לבדוק את הגבולות שאני מציבה לעצמי; בכל תחומי החיים, במיוחד בגבולות שקשה להגיע אליהם. זאת הדרך שלי "לגלות מי אני" בלי לטוס להודו ובלי להשתקע בנפאל.
__
ושוב, אם נחזור לעניין מערכות היחסים, יהיה כל כך קל לשים לב שלכולנו יש בעיות ריגשיות כאלו ואחרות. זה חלק מהעניין שבלגדול בחברה מתורבתת עם מה שאנחנו קוראים לו בחן כֹה רב "אינטיליגנציה ריגשית". נדפקנו. היופי יצליח להבליח רק אם נצליח להתגבר על אי אילו מכשולים ולפחות להודות שהן קיימות.
אז האם אני מודה?
בצבא לימדו אותי תמיד להגיד "מודה באשמה אך כופרת בעובדות" Then so be it.
__
המסע ארוך לגילוי העצמי. אני מודה שאני בדיוק בקטע סוער באמצעו.
היום בו החליטו להתנקש בחיי- אתנחתא קומית לסוף השבוע:
ביום רביעי החליט סנטה קלאוס שהייתי ילדה מאוד רעה. הוא החליט לשלח עוזר שניסה להתנקש בחיי המרתקים.
בכל יום רביעי הטכניון מארגן את מה שמכונה "צהרי יום ד", או מה שנקרא בפי הסטודנטים "זמן ההתפלשות בדשא המרכזי". הלימודים הרישמיים מופסקים לשעתיים של מוזיקה, שמש, קניות וחברים באחר צהריים שוקק בקמפוס.
ביום רביעי הזה התעלה על עצמו הטכניון כשהחליט להביא את דין דין אביב להופעת סגירת סמסטר באולם צ'רצ'יל.
היה מעולה! רק חבל שראיתי את כל חיי עוברים לנגד עיני כשכמעט מתתי שם-
אני ו"זאת שיכולה לגרום גם לשטן לחייך" ישבנו בהופעת החימום. האולם ריק יחסית ואנחנו מרשות לעצמנו להתרווח ולצחקק על נפלאות החיים. מדברות בדיוק על כמה שהבס של הגיטרות מרעיד לנו את העצמות.
מסתובבת לעברה.
<בוםםםםם!!!>
ישר מהתקרה החליטה לפתע ליפול לה אחת ממנורות הענק שתלויות באולם... מטר לידי. מתנפצת לרסיסים.
כולם יצאו חיים ונושמים; אדישים קצת פחות מהרגיל.
ואני? רק חושבת על היופי שבקיום החיים על פני המוות...
במשך כל ההופעה המשיכה הלהקה לזרוק אי אילו הערות ביניים על התקרית. "הכל בסדר שם באזור המנורות הנופלות...? ... סטגדש..."
תמיד אמרתי שיש לי תשע נשמות. עכשיו אחת פחות.
הנה תמונה ממחישה:
(אולם צ'רצ'יל - יכול להכיל בימו הטובים כ 500 איש ומעלה. קצת קשה לראות את
גודל האולם מהפרספקטיבה הזאת אבל תאמינו לי - המנורה אימתנית!!!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives