הנה זה מתחיל... הסיוט התורן הבא. תכירו, בשפת הסטודנטים קוראים לזה "תקופת מבחנים".
אין דבר שאני יותר אוהבת מלשבת על כיסא קשה מול דפים מבולגנים ולבהות בקיר היותר מדיי לבן שבחדר שלי.
לעשות את זה במשך איזה רבע שעה. לפזול קצת לכיוון תרגיל שעוד לא בדיוק ברור אם צריך לקרוא אותו משמאל לימין או מלמעלה למטה ושאפשר להישבע כי ילד בן חמש כתב אותו כי בחיי שמעולם לא חשבתי שמילים כמו "לכסינות" קיימות ו... חוזר חלילה; שוב בהייה לפה ושוב בהייה לשם.
חמש דקות של עשיית כלום תגרור את הגיחה הקבועה למטבח, לראות ששום דבר לא השתנה, כמובן.
אנחנו קוראות לזה משולש הברמודה של המטבח הדירתי -
1. חמש דקות של עמידה חסרת תכלית מול דלת המקרר הפתוחה תוך שינון חוזר של המשפט "מה אני אוכל?" או "מה בא לי לאכול?";
2. סגירת המקרר תוביל, כמובן, ישירות למהלך בו תיפתח דלת ארון הכלים ושאילת השאלה המכרעת "אז אולי אני אשתה משהו?";
3. חצי סיבוב אלגנטי ומבט מצוברח והופ כבר נמצאים בפוזת הישענות על שולחן המטבח והשאלה הנשאלת כדרך קבע במצב זה תהיה ברוב המקרים "אז מה אני אעשה?" תוך התייחסות ברורה לכך שאין מצב בעולם שיהיה זה אפשרי לעבור את המבחן הקרוב בחדו"א.
בימים טרופים אלו ניתן למצוא בכל רגע ורגע מישהי משותפות הדירה מבצעת את משולש הברמודה המטבחי. נקלעת למלכוד מודע שהוא לא אחר מדרך המילוט היחידה מאיימתה של החדו"א.
ואני? אני מוצאת לעצמי זמן לכל דבר מלבד ללימודים. היום, למשל, ניקיתי את החלון בחדר. בחיי שמעולם לא היה אותו חלון נקי יותר. אחרית הימים, ממתי אני כל כך חרוצה כשזה מגיע לניקיונות?
וככה בעצלתיים עוברת לה עוד שעה ועוד שעה... ועוד אחת... כי אם נראה שכל התקופה שהיתה עד עכשיו עברה בהנד עפעף אז לזאת יקח כנראה נצח לעבור...
__
לתקופה הזאת מתוכננים חמישה מבחנים כשהראשון מביניהם צפוי לפגוע בכדור הארץ ביום שני הקרוב.
זה היום שכנראה אכריז על עצמי כעל מי שזה הרגע נכנסה למצב של מוות קליני כי בחיי... אני הולכת למות.
שני קורסים מתמטיים (אלגברה וחדו"א) שגורמים לי להבין בכל יום מחדש עד כמה אני מזוכיסטית כשהחלטתי לבוא ללמוד בטכניון. בהם אני רק רוצה עובר. בחיי... 55 ואנשק את הרצפה; שני קורסים שקשורים לתואר (כימיה וביולוגיה) ושבלי מעבר שלהם אני באמת אוכל להגיד "ביי ביי" לסמסטר הבא כי הם קורסי קדם כמעט לכל דבר... לפי מראה הדברים כרגע גם פה המצב בקנטים... וקורס אחרון (זואולוגיה) שהוא כיף שלא יאמן ומספק לי אתנחתת התרווחות מספקת.
אני לא מרוצה.
__
מאורע מרגש מס' 1 -או- "תקשרי אותי לכיסא כדי שאני אוכל להתרכז":
אז היום הפצרתי בשותפות שלי שיעזרו לי להשיג חלקה קטנה ממה שמכונה "ריכוז". כחלק מהאופציות הוצעה הצעת הקשירה לכיסא. הן הסכימו ברצון.
בסוף הלכנו על משהו קצת יותר סולידי לייט... ואת מרבית היום ביליתי נעולה בחדר והמפתח- אצלהן.
למען האמת זאת היתה אתנחתא קומית מעולה בשבילהן. לחדר הכנסתי כוסות ענק רוויות בקפה, את עצמי ואת החדו"א. פלאפון - בחוץ. מפתח - בידיהן.
הוו... ההומור שחוגג בדירה הזאת הוא לא יאמן אבל עובדה היא עובדה והן נהנו נורא לשמוע אותי חורצת בדלת וממררת על מר גורלי.
אחת השותפות התלהבה נורא וכבר החלה לגלגל בדמיונה סיטואציות של ניצול ענת הקטנה לצורכי מירוק רצפות...
הניסוי הוכתר בהצלחה מרובה.
לשם שינוי קיבלתי קצת פרטיות ושקט מה שהותיר אותי עם הברירה היחידה... לשבת ו... לבהות בקיר.
קצת יותר ריכוז מבדרך כלל והרבה הומור קינקי שהתפזר לו באוויר.
מחר ננסה שוב.
__
מאורע מרגש מס' 2 -או- "תיקחי לי את הכבל רשת כדי שאני לא אחנוק את עצמי בזמן שאני נעולה בחדר":
אני מנסה לעשות גמילה מהמחשב. לטובתי האישית, כמובן.
ההצלחה לא מרובה בכלל.
ננסה שוב מחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives