אם נתחיל בכך שאת "שבוע התמוטטות העצבים" הקודם עברתי בגאווה מספקת נתחיל ברגל ימין.
אם כך נלגום מהקפה ונתחיל להימין. דרך ארוכה לפנינו.
לרווחתכם העילאית בעלת הבית עברה חוויות למכביר והיא נחושה בדעתה להקנות לכם מיומנויות קריאה. הצהרת כוונות: לא להחסיר אף פרט.
___
אז איפה הייתי? אממ... הייתי בטכניון. כן. Well, not any more.
הדעה הרווחת טוענת שהמיטה בבית ממש נוחה. כיום אני, בלב שלם, אסכים.
מתוך חישוב סטטיסטי מדויק התגלה כי בשלושת החודשים האחרונים (ינואר, פברואר, מרץ) דרכה כף רגלי בבית התל אביבי לא יותר ולא פחות מאשר 8 ימים ושעתיים תמימות. לא פחות ולא יותר. נתון מזעזע למדיי אם תתעקשו לשאול לדעתי אבל עובדה זו עובדה.
בהתחשב בזה שאותו הדבר בדיוק כנראה יקרה גם בסמסטר הבא כל שנותר הוא רק לתייק, להכניס את הנתון לארכיון ולהפסיק להתעסק בזוטות חסרות פשר.
<לגימה אסרטיבית>
אני מרוצה למדיי מההתנהלות שלי באותו שבוע מורט עצבים (ע"ע השבוע הקודם) בו נשאלה השאלה "האם ענת היא באמת בובה?" ובו כולנו תהינו "האם ייתכן והיא לא עשויה מחרסינה?"
בסה"כ שוב זכיתי לגלות שאני לא חובבת של לחץ ובכלל לא מסמפטת חוסר התחשבות. זה היה צפוי.
את כל ההגשות הגשתי בזמן, בוחן מעבדה חלף עבר לו ולתדהמתי הרבה הספקתי גם לגשת לשלושת מועדי ה ב' שתכננתי.
עכשיו רק דיי קשה להאמין שכל זה היה בשבוע אחד. אני מרוצה מעצמי מאוד.
ההצלחה לא היתה מסחררת, כמובן. להפך. אפילו היתה נקודת שבירה אחת קריטית אי שם במעמקי יום חמישי שבה כבר חשבתי להוריד את הכפפות ולנטוש מוקדם הביתה.
לשמחתי הרבה גיליתי שבעולם יש עוד יחידי סגולה בעלי קור רוח מברזל ולב מסוכר שמצליחים לדרבן אותי אפילו כשהמצב נראה אבוד. הבנתי שיש עוד דבר או שניים ללמוד על יחסי אנוש.
אז התוצאה הראשונה, והיחידה בינתיים לסבב מועדי ה ב', היתה המאכזבת ביותר עד לרגע זה. מבחן שיצאתי ממנו עם הרגשה סבירה מאוד וציפייה אולי לקבל אפילו ציון טוב הפתיע אותי מאוד. מסתבר שאף פעם אי אפשר לדעת במקצועות מדעיים. הרגשה טובה היא בכלל לא פקטור שמרמז על הציון העתידי.
ציון 74 מיוחל הפך הרבה יותר מדיי מהר ל 47 חסר תועלת ובחיי שאין לי מושג איך זה קרה.
לרגע נפלה המוטיבציה.
לרגע ביאוס קל ודיבורים בגנאי המרצה.
לרגע סחרחורת.
בסה"כ גם אני נמצאת בטכניון כדי לראות קצת היישגים לימודיים פה ושם. ממש אין לי כוח לתרגילים מורטי עצבים ובחנים מתסכלים שלא מניבים אפילו פרי אחד של הצלחה.
רגע אחד של העדר מוטיבציה חלף לו כשנזכרתי שאני אאלץ לחזור על הקורס (כנראה לא הסמסטר).
לא חשבתי שאני אגיע לנקודה כזו במיוחד כשהקורס הוא לא כל כך נורא ולא כל כך קשה אבל להאשים אני יכולה רק את עצמי ורק את חוסר הריכוז שאפף אותי בסמסטר הזה.
<לגימה להפגת היגון>
מפה לשם אני עדיין טוענת שאני מרוצה מהשבוע הזה. כבר הרבה זמן שלא תקתקתי ביעילות מספקת את העניינים. סוף סוף הצלחתי לשבת ולהתרכז כמו שצריך ובכלל, עמדתי בכל היעדים שהצבתי לעצמי. זה בדיוק ההרגשה שהייתי צריכה לצאת איתה לחופשת פסח. בחיים לא טענתי שאני טובה בלהחזיק ברגשות של דיכאון או נחיתות וכך בדיוק היה גם הפעם.
מסתבר שאני לא בובת חרסינה, אתם עוד יכולים לנסות לשבור אותי.
___
אני והקנדית, שאגב מעדיפה שנקרא לה "הגמדית, הכנרית ואפילו הקנאית אבל למה קנדית?", עוד הספקנו להלך לנו כהרגלנו ברחבי הקמפוס ולהטביע ביטויים שעוד יהיו שגורים בז'ארגון הסלנג הסטודנטיאלי-
"תגידי, ענת? אני לא יודעת... מה סימנת בשאלה 2 ג'? לא היה לי מושג אפילו על מה להמר...", היא שאלה ועודנה אוחזת באיזושהי ציפיה שלי תהיה תשובה הגיונית.
"וואו, זאת היתה שאלה פסיכוטית", עניתי לה בעצבים, "עשיתי הימור טוטאלי...".
רגע של השלמה עם מצב הביש ריחף באוויר. "אבל את יודעת... אני תמיד משתמשת בשיטת הניחוש הרציונלית אמוציונלית. זה איכשהו תמיד עובד...", פסקתי באסרטיביות.
"ניחוש רציונלי אמוציונלי" = אותו היגיון שפועל ברגע שנראה כאילו כל הסיכויים אפסו וכי אין מצב שאני אדע לפתור / אמצא את התשובה הנכונה לתרגיל המסריח. הוא מתחיל במלמול המשפט "זאת... נראת לי... תשובה מתאימה" ומסתיים לאחר דקות ספורות של בהייה בהקפה נונשלאנטית של אחת התשובות שנראות יפה מבחינה ויזואלית.
בתור בחורה אמוציונלית למדיי זאת טקטיקת הפעולה החביבה עלי במבחנים הטכניוניים.
ולדברים קצת יותר משעשעים (-או- פימפומי אלכוהול ישר לוריד):
פסח הגיע ועימו שכרון החושים.
המטרה שנקבעה לחופש הזה היא "להספיק לעשות הכל!" או, כמו שטובים ממני אמרו, "להספיק להיות בכל מקום בכל רגע נתון!".
אז הרבה אלכוהול יש וגם תל אביב אחת יש. תכנונים מופרעים למדיי ולא מעט ערבים הזויים.
ראוי לציון #1 - "ליל שימורים ב Cosa Nostra" -
ביום ראשון יצאנו, אני ואורחות הכבוד של הבלוג (הלונדונית והג'ינג'ית וואנבי), לאחד מהאירועים המשעשעים יותר שהיו בזמן האחרון. "ליל שימורים" כונה האירוע החגיגי והעניין שאפיין אותו היה בכך שכרטיס הכניסה למקום נקנה בשלוש קופסאות שימורים או כל מאכל אחר שיכול להיתרם לטובת שולחן החג של משפחות במצוקה.
הו, איך אני אוהבת את ההתאגדויות האינדיוידואליות האלו שצצות להן בתל אביב, עיר האירועים החתרניים והאנרכיסטים משולחי הרסן.
מפה לשם אני וחבורת הבחורות שלי ידועות כנהנתניות וחובבות גדולות של אי אילו אירועים תל אביבים שכאלו אז כמובן שהחלטנו להתייצב שם. כוס יין ביד.
המקום, שהוא פצפון גם ככה, היה מפוצץ עד אפס מרווח נשימה והאווירה היתה מדהימה. בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להיזכר כמה אני אוהבת את האנרגיות שבתל אביב. מה שבאמת הדהים אותנו היה שכמו שנרמז דיי בחשאי מוניקה סקס הבליחו להופעת צדקה לחג.
נפלא. הקהל היה משולהב לגמרי. אנשים ישבו על התקרה. אני והצמד הנלווה הצטופפנו בין עשרות האנשים המיוזעים; "פאק, דרכתי למישהו על הרגל", אחת מהן אמרה והסתובבה להתנצל. "פאק...", היא הסיטה את המבט בשניות לעברי, כולה מחוייכת "...דרכתי לחמי רודנר על הרגל!".
הו, תל אביב! מישהו יכול להסביר לי איך במהלך שלושת החודשים האחרונים חזרתי לפה רק לזמן מצטבר של 8 ימים ושעתיים מיוסרות?
ראוי לציון #2 - סדר פסח בעין חרוד -
את הסדר הפעם לא חגגתי בקרבת המשפחה הביולוגית. אמא, להזכירכם, עובדת בחו"ל ואבא (לא שהזכרתי את זה אי פעם) שרוי ביותר מדיי בעיות אורתודוקסיות. כך יוצא שאני צריכה להתחיל להתרגל למציאת תחליפים הולמים (לא שזה מטריד אותי יותר מדיי). הפעם הוזמנתי להתארח אצל השותפה הקיבוצניקית שלי מהדירה בטכניון והעדר המשפחה היה הדבר האחרון שהפריע. ללא ספק היה זה הסדר הטוב ביותר בו נכחו אוזני ומחאו כפיי!
נתחיל מזה שאני חובבת קיבוצים ידועה ונמשיך בעובדה שהמשפחה של הקיבוצניקית היא מן המשעשעות והכייפיות יותר ששהיתי במחיצתן. ממש בריידי באנץ'. כשהגעתי התישבנו בחצר ופטפטנו על שטויות כשאחד המשפטים הראשונים שגרמו לי לחייך היה "זהו, את יכולה להרשות לעצמך להרגע, הגעת לצימר..."
נרגעתי. אלו בלבד הספיקו בכדי להנעים לי את השהייה שם וזה בלי בכלל להזכיר את הסדר...
"בעין חרוד עושים סדר שהעין חרודיים המציאו", זרקה אחת האחיות שלה וניסתה ללמד אותי את השירים והמנגינות-
בעין חרוד, ככה מסתבר, באמת עושים סדר שעין חרודיים המציאו. הסדר היחודי והמושקע ביותר שראיתי אם יורשה לי לציין (ובכלל מסתבר שיש קטע כזה בכמה מהקיבוצים הגדולים והמוכרים לעשות סדר אלטרנטיבי יחודי, שאגב רץ כבר דורות). הסדר היה, כיאה לקיבוץ, בחדר האוכל שם ישבו כולם מצופפים ומחוממים כשבמרכז במה מוגבהת עם מקום למקהלה ולתזמורת. הכל מאורגן למשעי.
התיישבנו והתחלנו לנשנש.
בתוך הסדר היו משולבים שירים משיר השירים ונעימות מסורתיות. אפילו השירים העממיים הרגילים של הסדר קיבלו לחן חדש. בין לבין היו קטעי ריקוד של בנות הקיבוץ היפייפיות עם תופי מרים, קטעי שירה של ילדי היסודי ואילתורי ג'אז של התזמורת (ששניים מהנגנים שלה הם נגנים שאפילו זיהיתי). הכל באווירה כל כך אינטימית וחמימה.
הקיבוצניקית שידעה את כל המילים והשירים, כמובן, לא חסכה בלתת לי להרגיש הכי כייפי ושמח שיש. בכלל... האוכל היה נהדר אז תלונות לא תוכלו לשמוע ממני.
סדר בעין חרוד הוא חוויה משחררת שבהחלט מומלץ לחוות לפחות פעם בחיים אפילו אם רק בשביל החוויה האנתרופולוגית הישראלית... חחח...
הדשא בקיבוץ מדושן יותר והאנשים סמוקי לחיים. לתל אביב חזרתי לא לפני שהבטחתי ביקור חוזר באיזשהו חג תבואה נוסף...
___
התחלתי להסתובב עם פנקס מרוב שיש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה להזכיר. צריך לפנות זמן כדי לכתוב לעיתים הרבה יותר תכופות. המוזה גולשת על גדותיה.
הווי קמפוס:
כמדומני אני עדיין חייבת, במיוחד לעצמי, איזה שתיים שלוש תמונות של החדר המסוקס והמאוד חינני שלי במעונות.
מוצג לפניכם:
-החדר-
(אני מאכלסת את החדר הזה יפה מאוד)
(הנה גם תזכורת למחשב האובד וכמה יפה הוא השמיע את
המוזיקה שאני אוהבת בתקופות מבחנים מיוסרות).
(אי אפשר בלי תמונה של החדר במצבו הטיבעי. לטענתה תטען בעלת הבית שמדובר
בתקופה מיוסרת והיה זה יום לפני מבחן).
(גם במטבח למדתי. שימו לב למפה הפירחונית כיאה לבית של בחורות).
___
(וכמובן שאי אפשר בלי לתת איזכור נוסף לקיבוצניקית המהוללת שטרם סיפרתי אבל בשביל
לטעום מהבישולים שלה יסכים סטודנט לעבור מסכת יסורים קשה ולהגיע מהקצה השני של הקמפוס.
הנה היא מכינה אוזני המן בפורים האחרון).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives