פרק שלישי בהוויותיה של זאת שאת הנשמה האחרונה היא מכרה בשוק בזול. והפעם- הירהורי קיטש ואגוטריפינג ברומו של עולם:
יש לי חשק להיות ממש כנה וזה בכלל לא אופייני.
כשרק פתחתי את הבלוג הבטחתי לעצמי לעולם לא לכתוב כאן על זוגיות ומערכות יחסים. העולם עוד לא בנוי לחשיפה שכזאת.
כך עברו הימים ובחיי שככה טוב.
אז מה קורה עכשיו?
גם עכשיו לצערי לא תזכו להרבה פרטים מעניינים. לצערכם, הקהילה הבלוגרית הרבה יותר מדיי מתוסבכת ומסבכת מכדי שיהיה לי הכוח והחשק לכתוב בעניין. אבל כן בא לי לעשות סקירת מלאי קטנה. בעיקר דיבורים על עצמי ולעצמי. דברים שמעולם לא נאמרו כראוי. כרגיל. ככה כיף וככה בא לי.
להלן פסקאות וקשר רופף:
- יש עניין במערכות יחסים ששמתי לב שתמיד מעורר בי רגשות מעורבים. אני דווקא דובקת בצד שהוא לא זה שאופייני לנשים אלא מאפיין הרבה יותר גברי לטעמי.
הסברים.
זה הורג אותי. כמות הפעמים שמצאתי את עצמי מתפתלת לנוכח הצורך במתן הסברים. פעם אחרי פעם אני משתנקת. לא אוהבת לתת הסברים. מה הסיכוי שהם בכלל יובנו? מהעדר כוחות אני מראש מוותרת.
טקטיקת הפעולה שתבוא לאחר מכן גם היא ידועה. היא אומנם תלויה במקרה הספציפי אך לרוב היא תכלול צעדים מיומנים בהבלגה כשהמטרה היא להפליג על מים שקטים מהר ככל האפשר.
אני לא אוהבת את ההתפתלות הזאת. היא מגוחכת אבל איפשהו אני מוצאת בכל פעם מחדש שהיא בלתי נמנעת. היא הפתרון הפשוט ביותר.
הפסיכולוגיה בגרוש תטען שכנראה מדובר בשנאה עזה לעימותים. מהיותי חסידה הדוקה מאוד של הפסיכולוגיה בגרוש אני אטה להסכים.
טוב, זה לא עניין מופרך כל כך. עימותים כבר מזמן הפכו להיות עניין שהוא מעבר לבינתי. ובכלל... יש מצב שנהפכתי להיות אפתית מדיי. לא מעטים הם המקרים בהם אני אעדיף להנהן בחיוך ובשקט רק כי אין לי כוח להתחיל להתווכח. לא מדובר בדברים מהותיים, כמובן. יותר בסגנון של... אל תצפו שאני אתחיל להתווכח עם זאת שעקפה אותי בתור לקופה.
במשך תקופה ארוכה חשבתי שכנראה מדובר בבעיות ביטחון עצמי כאלו ואחרות אבל אני לא משלה את עצמי, ביטחון עצמי ענף יש לי כשאני רוצה. העניין הוא שכבר מזמן נהפכתי להיות מיומנת בלעקוף כל דבר שלא נוח לי, לא מתאים לי לחשוב עליו או לא בא לי להתעסק איתו.
והאם אנשים אוהבים את זה? או שזה טוב בצורה כלשהי למערכת יחסים? אל תחשבו פעמיים, אתם יודעים את התשובה.
- בכלל, עיסוק בדיבורים על מערכות יחסים וקשרים כאלו ואחרים הוא נורא סטראוטיפי ומגדרי. קשה שלא להגיד "נשים מתנהגות ככה וככה... גברים מזיינים" או "נשים מרגישות עניין כזה או עניין אחר... ו... גברים מזיינים".
אני תמיד הייתי בעד להוציא את עצמי מכל קטגוריה מגדרית שקיימת. אני עושה מה שטוב ודיי. לא רוצה לאמץ לעצמי אינסטינקטים נשיים שהם מרביתם מחורבנים למדיי ובטח שלא גבריים, עוד לא חרב העולם.
יש בי הכל מהכל וכלום משום דבר. בעיקר אני טובה בלהתפלסף.
- לא מזמן ישבתי עם הזאולוג המסוקס לדיון מעמיק על טיפוסי אנשים. אני כנה וחשופה למדיי איתו. איכשהו הוא מצליח לדובב אותי. זה טוב שיש טיפוס כזה.
הוא הצליח לקלוע בול למאפיין באישיות שלי שמעטים בעבר הצליחו לשים עליו את האצבע. הדהים אותי שהוא עלה על זה ועוד היה מספיק נועז כדי לדבר על זה -
במערכות יחסים, גם אם זה בזוגיות וגם אם בקשרי ידידות כאלו ואחרים, תמיד יש לי את הצורך הזה לנפח לצד השני את האגו. לתת לו להרגיש טוב בכל מחיר. לפעמים ההאדרה הזאת לא תהיה קשורה אלי, לפעמים היא תבוא על חשבון להאדיר את עצמי ולא פעם ולא פעמיים אפילו באה על חשבוני.
סיטואציה: יושבים בארוחה שהקיבוצניקית עשתה. מדברים על הא ודא. "ואתם יודעים...", אני אומרת בנוכחותה, "זה לא רק שהיא בשלנית מהוללת, הקיבוצניקית היא בכלל מדהימה.", אני פונה אליה ואומרת "את חייבת עוד להסביר לי איך הצלחת להוציא ציונים כאלו טובים. אני לא מבינה מה אני עושה לא בסדר כי הציונים שלי בכלל לא עומדים ברמה..." מה שנכון...
דוגמא שיטחית ולא ממצה.
הזאולוג טען שדווקא סיטואציות שכאלו ממחישות יופי יופי את הפן הזה באישיות שלי. שנינו הסכמנו שאני, מאיזושהי סיבה סאדו מזוכיסטית, מצליחה להפיק דווקא מההתחנחנות הזאת את מירב ההנאה העילאית שלי. "מזה את שואבת את כל הכוח שלך", הוא טען.
בכלל, למה שהוא לא יהיה צודק? הרי הדבר הכי כיף הוא לגרום למישהו אחר להרגיש טוב. זאת באמת הנאה עילאית.
- אז נמשיך, אה?! חייבים לדבר על פגיעוֹת ופגיעוּת. וגם צריך להוסיף: הו, כמה שאני שונאת את זה.
אם יש דבר (נוסף) שאני לא מסוגלת להתמודד איתו זה כנראה יהיה זה. עניין ידוע הוא שאלי החברות מגיעות כדי שאני אצחיק אותן ולא כדי שנדבר על "הו, כמה שהחבר פגע" או
"הו, כמה שבחורים יכולים להיות נוראיים".
מקווה שעוד לא לגמרי פיתחתי עור של פיל אבל אני על עצמי שומרת מכל משמר כדי לא להיפגע. האנשים שכיום אני מרגישה שיכולים לפגוע בי קשות ספורים על יד אחת ובהתחשב בזה ששניים מהם הם ההורים שלי זה לא מסתכם בהרבה אנשים בכלל.
זה לא שאני לא מרשה לאנשים להיכנס לעולם שלי. להפך; אבל עד שלא יוכיחו לי אחרת I couldn't care less לגבי הרבה דברים ונכון להיום דווקא טוב לי שזה ככה. זה מונע הרבה דמעות מיותרות.
הפסיכולוגים בגרוש יטענו שפגעו בי הרבה בעבר. הפעם אני לא מסכימה. לא בעניין קשרים ומערכות יחסים בכל אופן.
מערכות קצרות וארוכות ככל שיהיו הסתיימו על מי מנוחות. צד אחד הולך, צד שני לא נפגע. הכל טוב ויפה. לא למדתי לשחק; גם לא למדתי לפגוע. שני אלו נוראיים.
כיום מסתבר שיש לי עוד הרבה דברים ללמוד על יחסי אנוש ועל עצמי. הרי כל כך פשוט לפגוע. צעד אחד לא נכון או היסוס יכולים להתפרש אצל הצד השני כפגיעה כל כך כואבת.
- אז מה נסגר שפתאום אני מדברת על "עכשיו לעומת פעם" ועל צעדים נכונים ולא נכונים?
אם להגיד את האמת, זה בדיוק הקטע שקשה לי לשים עליו את האצבע. אני יודעת שכל השנה הזאת היא שינוי מקצה לקצה עבורי אבל אם מסתכלים מרחוק אפילו בשבילי השינוי הוא קשה לתפיסה.
עוד זכורה לי נסיעת אוטובוס בתחילת השנה בה נשאלתי "מה את רוצה?" ואז עוד דיברתי על מערכת יחסים מבוססת ואהבה "כמו בסרטים". לא יודעת אם השלתי את עצמי, אני גם ככה לא אשפית מערכות היחסים. מה שבטוח...
-
פה בערך מגיע הקטע שאני עוצרת.
שניה... שוב עוברת לי בראש המחשבה של "מה לעזאזל אני עושה?"
זה דבר מורכב בשבילי להבין... ואני מנסה להסביר אותו?
זה חסר תועלת.
___________________
- פעם, תאמינו או לא, בימים בהם שידרו דוסון קריק (הימים בהם עוד ראיתי טלויזיה) חשבתי שהזוגיות המושלמת היא כמו זו שהתפתחה שם בין שני הגיבורים שהיו חברי ילדות. זוגיות כזו שמתפתחת עם הזמן ונבנת. זוגיות שבה כל צד מכיר את השני כל כך טוב עד שאין צורך במילים.
היום כבר אין לי צורך באידיאל הזה. זאת מערכת שיגרתית נורא.
- מצד שני, אני מסתכלת על כל סצנת הדייטינג הזאת שעוד מנסה לבלוע אותי בכוח אליה. ממש אין לי כוח גם לזה. דייטים בשבילי הם ממש לא עניין של ספורט. הם מעמסה. אין לי כוח לצאת עם בחור ולבדוק "האם השיחה זורמת?" ו"האם הוא מוצא חן בעיני?" ו"האם יכול להיות שהוא לא מתאים לאחד מזוגות הגרביים שיש לי בארון?" ו"הכיצד זה יכול להיות?". אין לי זמן לצאת לסרט או לשבת על קפה ועוגה. ככה יוצא שאני פוסלת בחורים בצורה שיטתית...
ואי שם בפנים?! אי שם בפנים כל מה שאני רק רוצה זה את אותה שיגרה. שיגרה שהיתה לאלו מדוסון קריק.
- אני פשוט קפריזיונרית מדיי. כולנו כאלה. בעיקר הנשים.
- פעם היה לי ריב עם אחת החברות הטובות. לא ממש ריב, יותר בכיוון של שטויות שנגררו מעבר למידה הנחוצה. כמו תמיד. שבועיים לא דיברנו. באשמתי.
בסיכומו של דבר היתה שיחה והיתה גם השלמה ויישור הדורים. רגעים כאלו אני זוכרת כאילו הם היו אתמול.
את הסיטואציה הזאת אני זוכרת טוב במיוחד כי כל אותו הזמן לא הפסקתי לחשוב "האם אי פעם נחזור להיות חברות טובות כמו פעם?". בכל זאת, ידוע שאם יש דבר שאי אפשר לקנות בשוק זה יהיה חברות טובה.
נזכרתי בסיטואציה הזאת לא מזמן. התרפקתי קצת על הנוסטלגיה. הפעם שמחתי לגלות שהחברות עמדה במבחן הזמן. לא רק שאני ואותה חברה נשארנו חברות אלא שמאז החברות שלנו רק התחזקה. היא עדיין אחת החברות הטובות.
מצד שני, את מי אני משלה... לא חסרים גם סיפורים על קשרים שהתרופפו במהלך הזמן...
ושוב הזמן הזה... כמה מבחנים הוא מציב?!
- עם חברה אחרת יצא לי לא מזמן לדבר על יחסים, על מאנייקיות ועל מה שביניהם. היא טענה שכל הבחורות אוהבות את הבחור המאנייק ולא משנה כמה הן יתחננו היא לא תאמין להן שזה לא ככה. נו, שוב אותה שיחה ידועה. כמה פעמים דשנו בעניין המאנייקיות הזה...
"עם מאנייקים לא משעמם", היא טענה ועמלה כל אותה העת על שליחת SMS לאיזה בחור שהתעניינה בו. הוא בתגובה שלך לה בחזרה הודעה עילגת סטייל Ma At Rotza boba?
היא הפנתה את המבט בחזרה אלי, "מאנייק!... נו, מה את מצפה?". ואני הנהנתי. מסכימה.
- אני אומרת הרבה ולא באמת אומרת משהו יעיל. אני חושבת שוויתרתי על בחור טוב. אחד כזה עם סוס לבן וורד בין השיניים...
אני מחפשת הסברים לעצמי. "חייבים הסברים?", אני מתפתלת מול כיסא השיפוט של עצמי.
(אני לא מרוצה מהפוסט. למען האמת הוא מזוויע. צריך לכתוב עוד אחד. הפעם שיהיה יעיל יותר).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives