איום ונורא מה שקורה בימים האחרונים.
עובדות החיים הפשוטות כבר הוכיחו שאם יתנן לי ולו מעט חופש אני אצא מגדרי ולא יוכלו להשתלט עלי יותר לעולם.
Well, זה בדיוק מה שקורה עכשיו כשהשביתה ברקע.
טיולים, חברים, לשכוח את כל מה שלא למדתי בסמסטר שעבר, לישון 12 שעות כל לילה... החיים הטובים.
כל יום אני מוצאת את עצמי מתעוררת יותר ויותר מאוחר, הולכת לישון יותר ויותר מאוחר... כל סדר היום מתבלגן.
למעשה, אין לי מושג איזה יום היום.
ובכלל, מה זה משנה איזה יום היום? במילא כל יום נראה בדיוק אותו דבר - קפה, סרט, לנוח, חברים, קפה, לנוח, פידול באופניים לכיוון הפארק ובין לבין הרבה זמן מחשב.
השגרה הזאת מאוד ממכרת. אפשר להשתקע בה בקלות אבל, לצער האנושות, אני מעדיפה ללמוד!
כמה דברים מסדר היום של החתלתולה הפדלאה-
הנה, למשל, אני מודה שהתמכרתי לפידול אנטנסיבי על האופניים.
מדיי יום או יומיים אני שולפת אותם מהמחסן, מכינה את הדיסק האהוב עלי לשמיעה בדיסקמן ויוצאת לעבר פארק הירקון באקסטזה שלא תאמן.
אני מרגישה שאני חייבת את זה ממש. לא רק מהבחינה הפיזית (אחרי שאת מרבית היום אני מבלה בישיבה חסרת תכלית) אלא גם מבחינת שחרור המחשבה והנפש. אין דבר שכיום יותר משחרר אותי מאשר רכיבה בפארק פסטורלי כשהרוח מלטפת והמוזיקה בפול ווליום.
בכלל, רכיבה על אופניים זה עניין מאוד מספק. ההורמונים שמשתחררים גורמים לחוויה הזאת להיות שוות ערך לסקס טוב. ההרגשה של כל השרירים שפועמים בקצב אחיד והנשימה האינטנסיבית. ההרגשה מעולה.
Well, לא פלא שהתמכרתי.
ענת ענת..., תוכלו לשאול את השאלה המתבקשת, איך היית מסדרת את המילים הבאות לפי סדר העדיפויות שלך - שינה, אופניים, סקס ואוכל ?
ואני הייתי עונה כי ללא ספק - אופניים, סקס, אוכל ושינה.
אחרית הימים ממש.
גם אתמול, כמתקבל על הדעת, קיבלתי "קריז אופניים". הוא הגיע ב 11 בלילה; ואתם יודעים מה?! אפילו זה לא הפריע לי לצאת לכיוון הפארק במצח נחושה.
כשהגעתי לפארק גליתי שאנשים בתל אביב ימשיכו לרוץ גם אם השעה תהיה שלוש לפנות בוקר. הפארק היה שוקק חיים כביום שטוף שמש ולהנאתי המשכתי לדווש כשהדירבון העיקרי שלי הוא הטיצ של רוכב האופניים מלפנים.
נו, תל אביב...
זמן פרסומת - והפעם: פרסומת לקפה של הבוקר, אלא מה?!
אילו רק הפגנות הסטודנטים היו נראות נראות קצת יותר ככה...
דיבורי שייכות - דיבורי שייכות זה אחד הנושאים הכבדים, מלבד פוליטיקה וממסד, שאני אי פעם אוכל לדבר עליהם בבלוג.
הכל התחיל לפני כמה ימים כשישבתי מול אחד מגיליונות העיתונים הידועים לשמצה ובהיתי בכותרות ספוגות האלימות. למרבה המזל היה זה גיליון יום העצמאות ככה שלפחות העיניים שלי חזו במעט יותר חגיגיות ודגלי ישראל ואילו מראות הדם והאלימות נדחקו לשוליים.
אחת הכתבות המרכזיות בעיתון עסקה בדיבורי שייכות - כמה אחוז מהאוכלוסיה מרגישים שייכות לזהות הישראלית שלהם לעומת כמה אחוז מהאוכלוסיה מרגישים שייכות לזהות היהודית שלהם?! -
הסתכלתי על לא יותר מהכותרת והמשכתי לדפדף בכוונה לאתר איזה טור מעניין או כתבת שוליים מסקרנת.
<לגימה מהקפה>
כןןן... משום מה ובאורח פלא מחשבות משונות על הרגשת שייכות החלו לצוץ במעמקי המחשבות שלי. מה אני הייתי עונה אם היו שואלים אותי על תחושת השייכות שלי למדינה וללאום?
סיכמתי את רצף המחשבות בשני משפטים-
הייתי מעדיפה לא להיות ישראלית אם הייתי מרגישה בבית במקום אחר.
הייתי מעדיפה לא להיות יהודיה, או לא קשורה לאף דת בכלל, אם הייתי מרגישה שזה לא יפגע בתחושת ההזדהות שלי לגורל משותף של קבוצה מוגדרת (מקרה הזה- יהדות).
אני חילונית ברמה הקיצונית ביותר שיהיה אפשר להגדיר. ההרגשה השלטת היא שכל מה שעוד נותר ומקשר אותי ליהדות הוא הרצון להיות שותפה לאיזשהו גורל משותף של קבוצה בעלת מאפיינים יחודיים. אם הייתי נולדת לתוך חברה נוצרית או בודהיסטית אני בטוחה שלא היה הבדל גדול (באם רק היו נותנים לי את חופש המחשבה וחופש הבחירה) ואם כך, אי אפשר להגיד שהשייכות שלי היא לדת.
את בעיית הזהות שלי עם הישראליות אני מגלה בכל פעם מחדש. יום העצמאות, למשל, הוא היום המושלם לגילוי הישראליות במערומיה. אלפי ילדים ונדליסטים קטנים מחונכים ע"י הורים שכל יכולותיהם מסתכמות בקריאות "מושיקו, תעביר עוד קבב". אין פרט במדינה שאני אוכל לשים עליו אצבע ולגלות שאין בו מחדל.
אין ספק שהמדינה מקשה על התושבים שלה להרגיש תחושות שייכות.
אני בעצמי... עוד לא הספקתי לגבש דעה מספקת בנושא השייכות הישראלית שלי וזאת במיוחד בגלל שמדובר פה על ציונות וערכים שגדלתי עליהם. אלו ערכים שבמהותם הרבה יותר חזקים בזהות שלי.
לא פעם ולא פעמיים חשבתי על מעבר עתידי ללימודים באיטליה ואיכשהו אני תמיד מגבה את רשימת ה"חסרונות" לעניין בתירוץ "איך אני יכולה לעזוב את ישראל? זה הבית שלי".
לכאורה הביטוי הזה מבטא את מלוא הרגשת השייכות הציונית שתוכל להיות. זה גם מה שאני חשבתי עד עכשיו... אבל כעת, אחרי שהתעמקתי קצת בנושא הזה ביני לבין עצמי המסקנה שמתבקשת היא- לא, הייתי שמחה לעבור לאיטליה אילו רק הייתי יכולה להתמקם שם ולהרגיש בבית. ללא קשיי שפה, ללא קשיי מחיה וללא כל קושי הסתגלות אחר.
הבעיה היא לא בעזיבת הארץ אלא בקושי של ההתמקמות במקום חדש ושונה בתכלית מקודמו.
אין פה שום פואנטה שאני רוצה להגיע אליה. רק קצת דיבורים ברומו של עולם על תחושת השייכות שלי.
סה"כ כל אחד מאיתנו רוצה וצריך להרגיש תחושת ביתיות ותחושת שייכות לבית. זה גם בדיוק העיקרון שמנהיג אותי כשאני שמה את אצבע על הקושי הרב שברעיון לעזוב את הארץ.
(בזמן האחרון ובעקבות ההתמכרות הקטסטרופלית שלי לסדרה House אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה יותר על המעבר הנחשק לאיטליה והאם זה אפשרי והגיוני בכלל. נקודות למחשבה יגיעו בהמשך הדרך).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives