"אבל היה היום נורא חם" אני פותחת בנאום ומתרצת נורא יפה את הסיבה להשתלשלות האירועים הלא נתפסת שאתם עומדים לקרוא.
בכלל, היום בשעות אחר הצהריים המוקדמות לא היתה בחורה מאושרת ממני.
זה התחיל בבוקר כשלמרות שישנתי רק 4 שעות בלילה התעוררתי רעננה למשמע קולות ציפורים וריחות בישולים של השותפות. זה בלבד תמיד מצליח לספק אותי. אח"כ פרקתי קצת אגרסיות בקריאות "יולי יולי יולי" בכניסה לטכניון ונהנתי מאווירת "הבלאגן" ובכלל, אני יודעת להנות מהחיים בקמפוס אז אם כך אין סיבה להוריד את החיוך מהפנים.
כל זה כמובן כלל לא הכין אותי למה שעתיד היה להתרחש-
הנס הבלתי יאומן התרחש. כבודו, Almighty Titus, הצליח על אפו ועל חמתו להכניס את רגלי הענוגות לבריכה.
הרבה כבוד לבחור שהתעקש כבר לא מעט זמן לעשות את הבלתי יאומן. בכל זאת, ככל בחורה מתפקידי העיקריים להתנגד להתערטלות בקרבת אנשים בוהים.
אז קניתי בגד ים. זה היה צעד חיובי לכיוון המטרה.
אז הבעתי את נכונותי להכנס... מתישהו... במהלך הקיץ... אולי... למתחם... של הבריכה.
זה לא אומר שאני צריכה לבצע את העניין ולאמיתו של דבר, בהיותי בחורה, הכל לגיטימי ולסרב זאת בהחלט פריוילגיה.
___
היום בשעות אחר הצהריים המוקדמות לא היתה מרוצה ממני וכך יצא שבהיותי טרף קל של מצב רוח מרומם אמרתי "יאללה, נקנה משקפת ואני כבר אראה לך למה אני מסוגלת!!!". הוא מבחינתו גרר אותי כל עוד נפשו בו כדי שלא יווצר מצב בו אני חס וחלילה אתחרט בדרך והוא יגלה שהנה הוא שוב הוציא את הרגל מהמיטה לחינם.
תנו לי לציין שהבחור הפתיע לטובה עם כושר סיבולת הריאה המפותח שלו.
אני לעומת זאת בלעתי הרבה מים. אפילו המשקפת שלי לא היססה להתריע שהיא רואה הרבה יותר מדיי את הבועות שהקלאודיוס הזה משאיר לה לאכול...
_
בעודי שוחה, נאבקת עם הכושר שמסתבר שיש עוד מה לפתח בו, אני קולטת במבט מטושטש שעוקפת אותי אישה.
"שיט..." אני חושבת לעצמי, "הרגע עקפה אותי אישה זקנה. אפילו הנשים הזקנות פה שוחות יותר מהר ממני... מה נסגר?!" אני מתייסרת על חוסר התועלת שבפעילות גופנית.
המשכתי לשחות ולבהות באישה שזה הרגע עקפה אותי... חושבת... "רגע, זאת בחורה צעירה... היא רזה וחטובה... אההה... אוקי... לא נורא... אני עוד אחזור לכושר ואראה לה מה זה..." התנחמתי בזה שלפחות הבייב היא תחרות הוגנת...
כשהגעתי לשפת הבריכה, במקום בו כולם עוצרים לנוח, כבר הבנתי שלא צעירה ולא נעליים... לא רק שעקפה אותי אישה זקנה ובאה בימים אלא שהיא גם רזה, גם חטובה וגם בהחלט לא מביישת את העם הנשי.
"דאמ!"
הגורל כל כך אכזר!
_
בינתיים, עודי מתייסרת בשאלת הכושר המפוקפק שלי, הקלאודיוס המקומי כבר הצליח לרכוש לו עדת מעריצות משלו. נו, כרגיל-
שוחה לו פרפר הבחור (סגנון שאפילו בימי בנבחרת השחיה התקשתי לסיים איתו בריכות שלמות) ושוחה טוב! הסגנון. הנשימות. הפאסון. הכל במקום.
אם כך לא פלא שבסוף השחיה כבר התגודדה סביבו עדת מעריצות, נשים למופת... עם ילדים... נכדים... ובגד ים בסטייל מזדקן, שרצו לשהות דקה או שתיים במחיצתו של השחיין המוכשר. אולי ישרה עליהן קצת מקסם השחיה הזה.
כבר לא הייתי מיוסרת. לקלאודיוס הצעיר יש עדת מעריצות בשלות. נו, זה תמיד מצליח לשעשע ולהצחיק אותי המון.
___
אחרי השחיה כבר בכלל הייתי באקסטזה טוטאלית. האדרנלין שהספורט הזה מצליח להכניס בי הוא לא יאומן. הבטחתי לעצמי שכל עוד אני בטכניון אני אתחיל לשמור גם על משטר שחיה קפדני וכשאני מחליטה משהו תהיו בטוחים שזה כל כך הולך להתגשם.
"מחר שוב בריכה" סיימתי את דברי להיום ורצתי להתפנק לי על גלידת שוקולד צ'יפ מפנקת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives