הנה מסקנה שאני פשוט חייבת לקטלג אצלי בפרוטוקול:
כבר ציינתי בעבר הלא רחוק שאני בנאדם שמאוד אוהב לחלק מחמאות. אני אוהבת להסתכל על אנשים וכמעט לא יודעת לעצור אמירות שעומדות לי על קצה הלשון.
לאנשים שבאמת נראים טוב אני לא אוכל שלא לציין זאת בפניהם. לאנשים שאני אוהבת ומעריכה אני לא אוכל שלא להגיד להם את זה.
אני שואבת מזה המון. נקרא לזה סוג של "כוח" שטמון ברגש וקצת חיוכים.
אם אני אפסיק לשניה את הניפוי הזה שאני עושה לבחורים מסביבי ואחשוב לרגע על מה אני מחפשת (טוב, אני כבר יודעת פחות או יותר מה אני מחפשת) תוכלו לשמוע מהפה שלי עובדה מאוד מעניינת-
אין ספק שאני רוצה למצוא את הבחור שידע להגיד את הדבר שהכי יעשה לי את זה בדיוק בזמן המתאים! שידע להקניט אותי בחזרה עם טיזינג ומחמאות שיגרמו לי להרגיש כל כך טוב.
כן, נורא בא לי שיקניטו אותי קצת בחזרה עם מחמאות. זה גורם לי להתעניין הרבה יותר.
אני רוצה שהבחור ישב שם, אותו זה שתהיה לי איתו את השיחה הכי פתוחה ומשעשעת מזה הרבה זמן. שישב שם ויעביר מבט סקרן. שישב שם וברגע הנכון ידע להגיד את מה שהכי יעשה לי את זה. את מה שהכי יעצים אותי ויגרום לי להרגיש טוב.
בלי שזה ישמע דביק מדיי. בלי שזה ישמע מלוכלך מדיי.
בחורים כבר לא יודעים להיות טיזרים ולחלק את המחמאות שלהם בצורה בה כל בחורה תיפול לרגליהם.
צריך להתחיל לשווק קורסים בנושא - ענת מביעה דאגה גוברת להעדר הדברים שהיא אוהבת.
אגב שיחות פתוחות וכייפיות עם אנשים, אני נגררת לעוד נושא שקפץ לי למחשבות "4 לפנות בוקר שלי":
יש שיחות שכבר כשהן מתחילות אפשר לדעת שהן לא יתקדמו לשום מקום מועיל.
נגיד ושני אנשים נפגשים למפגש כלשהו והמפגש הוא ידידותי טהור. היכרות לשם ההיכרות ולא יותר מזה.
הנה שלושת הסיבות מהקיצונית ביותר לדפוקה ביותר שבגללן אני אדע מראש שהידידות/חברות הזאת פשוט לא תלך -
1. הסיבה הפשוטה והלגיטימית ביותר היא ששני האנשים הם כל כך לא אותם טיפוסים שהם פשוט יוכלו לתקשר באותה רמה ולדון באותם נושאים בלי להתחלחל מזה בצורה נוראית.
2. יש אנשים שחיבור בינהם יכול להיות דווקא מעולה. לא חסר על מה לדבר ושני האנשים חברמנים למדיי אבל איכשהו משהו נתקע באמצע... זה כמעט כאילו שני האנשים לא בדיוק מדברים על אותו תדר. שיחות בני שני אנשים כאלו יכולות להיות נוראיות. הן נתקעות כל הזמן ולא יוצרות עניין להמשיך. אני טוענת שבמוקדם או במאוחר קשר כזה גם יתמוסס ולא יוכל להחזיק מעמד לטווח הרחוק.
3. הסוג הנוראי ביותר הוא הסוג שמדי פעם אני נתקפת בו ומזדעזעת ממנו קשות. זה הסוג בו הנסיבות מכתיבות את השתלשלות האירועים.
אני טיפוס חברותי מאוד, אולי אפילו טיפה יותר מדיי, אבל אם הסיטואציה לא תתאים ליצירת שיחה כייפית או ראויה אני אוותר מאוד מהר (וזה גם אם הצד השני עושה רושם של אחלה היכרות).
בחורה עומדת בפאב ולא כזה בא לה להתחיל לדבר עכשיו או שיתחילו איתה. היא תוותר על שיחה עם הבחור גם אם הוא עושה רושם של בחור מאוד חביב ומסוקס. היא תוותר רק כי הסיטואציה לא ממש התאימה לה בשביל להתחיל שיחה.
השתלשלות אירועים אחרת יכולה להוביל למצב בו כל נסיבות ההיכרות בין שני האנשים לא היתה במקום. בהשתלשלות שכזו רושם מסוים שנגיד ונוצר יכול כל כך בקלות לטרפד היכרות בין שני אנשים שבסיטואציה אחרת היו יכולים להסתדר ולהתיידד בצורה נפלאה.
למשל, אם ניקח דוגמא קיצונית, אני אהיה מאוד בספק אם יצא משהו מהיכרות בין שני אנשים שבכל פעם שיצא להם להתראות בנסיבות חברתיות כאלו ואחרות הבחורה ששתתה קצת יותר מדיי לא הפסיקה לדבר שטויות.
הסוג האחרון הוא ללא ספק הכי נורא. לא רק שהוא קשור בנסיבות ההיכרות ולא באנשים עצמם אלא גם שבסיטואציות שכאלו בכלל לא ניתנת הזדמנות ראויה לשני הצדדים.
היכרויות וחברויות זה עסק מייאש. אני מתכוונת לדבוק בחברויות בהן השיחה מרגישה לי נינוחה, קלילה, כייפית ולא מתישה כאילו אין מחר!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives