"אוי ואי ווי..." הזעקה האשכנזית שלי נשמעה לאורכם ולרוחבם של מורדות הכרמל.
כל הספורט הזה שאני עושה בזמן האחרון החל להתגלות כאויב רציני שמאיים לעשות שמות בגוף שלי.
אז עם השלת הגרמים העודפים אני מסתדרת נפלא. אני והריבועים בבטן החלטנו לפתוח במשא ומתן למטרת איחוד וקירוב לבבות ובכלל, האנרגיות חיוביות והאדרנלין שוצף... אבל מעולם! ... מעולם לא הזכרנו ולא התכוונו להיכנס לויכוח על קיומו של החומר הנשי שלי!
לראיה הבאתי את התמונה המפלילה הבאה:
מימינכם ומשמאלכם תוכלו למצוא חלל ריק! כן, כן... אותו חלל שבעבר היה גדוש החל להתאייד לו לעבר הלא נודע ולהשאיר אותי פעורת פה.
אתם כמובן לא יודעים, אתם כמובן גם לא מכירים את זווית הראיה הזאת, זאת זווית הראיה שלי ומי כמוני שמה לב להבדלים המהותיים.
השינוי הפעם הוא משמעותי ולא זכור לי שאי פעם אישרתי או הסכמתי לכזה שינוי פאזה רציני... והשאלה הנשאלת היא מה עכשיו אני אוהב לשנוא? את האף שלי?!
מלבד זה, אתם יודעים כמה יקרה מלתחת החזיות בימיינו? בקצב הזה לא רק שאני אשאר נטולת חזון אלא גם נטולת אגורות בכיסים! הכל מתאייד ונעלם לו סתם ככה פתאום...
רק כדי לסבר את האוזן, חזיה הגיונית, איכותית ושלא נראת כמו איזה ג'אנק מהשוק עולה בימיינו לא פחות מ- 300 שקל (במידות המכובדות). תכפילו את זה בכמות הסבירה שצריכה בחורה מומצעת בארון כדי להרגיש טוב ותקבלו עלויות שסטודנטית עניה שכמוני בכלל לא חשבה לקחת בחשבון.
אולי צריך לעשות מגבית לטובת החזון.
לטובת החזון.
___
הנושא הטוב הבא: "משבצת הפירסום של ענת"-
לפני כמה ימים פנתה אלי פליפי דה פליפ והראתה לי את שוברי הלבבות הקטנים האלו:
הפיצקלעח הקטנים הם שובבים גדולים גדולים, כך היא טוענת. פיפי everywhere ומיאו מיאו כל הלילה.
חברה טובה שכמוני, הבטחתי לה שיבוץ במשבצת הפרסום שלי וזה במיוחד כי אני יודעת עד כמה המתלטפים הקטנים מצליחים להמיס לבב אנוש.
אז אחרי שהתרעננתם מאי אילו הגיגים חזוניים והצלחתי לרכוש את תשומת ליבכם... תראו את התמונה של החמודי-
תראו את המבט המזוגג והתמים
הפלא ופלא, הוא (ואחיו) למסירה!
___
העניין הרציני של הפוסט יעסוק בכמה עצוב העולם.
בחיי, הוא עצוב כל כך. הצרה היא שאני לא רואה את זה. כרגע הדבר שהכי מטריד אותי היא העובדה שעדיין לא חזרנו ללמוד ושעדיין השביתה איתנה מתמיד.
וגם זה, למען האמת, לא ממש מטריד בשעות הנאה טהורה בבריכה, בפאב, עם חברים, ליד האוכל הטוב ועם השלווה הבלתי מתפשרת שאפשר למצוא פה בטכניון.
כיום במבט על החיים בטכניון אפשר לטעות ולחשוב שהגעתם בטעות לחופשת הבראה. כולם מסתובבים להם בכפכפים וגופיות. מגבת ספא על הכתף ואפילו סל פיקניק צמוד שמבשר כי ללא ספק היום זה עוד יום כיף.
"אם היה אפשר לשנות רק דבר אחד", אמרתי לאמא המנג'סת שלי בשיחת הוידאו הקבועה מסקוטלנד "הייתי מוסיפה רק עוד קצת זמן..."
עוד קצת זמן כדי להנות. עוד קצת זמן בשביל לישון. עוד קצת זמן בשביל להכניס גם לימודים לסדר היום העמוס.
זמן זאת פריווילגיה שלא קיימת בטכניון ומתאיידת יותר מהר מאותן אגורות שעדיין בכיסים שלי.
השעה היתה עשר בלילה (שעון סקוטלנד) כשהאמא המדופלמת שלי חשה צורך עז להראות לי כיצד היא מרוויחה עוד זמן-
"תיראי, ענת. זה נורא פשוט... תיראי איזה יום יפה בחוץ", היא הפנתה את מצלמת האינטרנט אל מחוץ למרפסת עליה ישבה. מראה לי נוף סקוטי ירוק ושטוף שמש.
"אני חושבת שאני אנצל את הזמן להשתזף קצת", היא הוסיפה... ידעה היטב שאני אעשה סיפור מכל העניין. בכוח היא רוצה לגרום לי לשקול את אופציית המעבר אליה לסקוטלנד.
אז מה הסיפור אתם שואלים?
עשר בלילה... ושם יום שטוף שמש!!! ותגידו שזה לא אחלה דרך להרגיש כאילו לפניכם עוד ימבה זמן...?!
אין ספק שזה בדיוק מה שאני צריכה כדי להספיק לעשות הרבה יותר דברים...
לפעמים אשליה זו המציאות הטובה ביותר שניתן להשיג!
"ארצות נורווגיות ארורות!", עכשיו כבר התחלתי לראות את זה. העולם באמת לא פייר
___.
ונקנח בעוד קטע טוב שיזכיר לכם נוסטלגיה נשכחת. כדי שלא תגידו שאני לא מחנכת לעתיד טוב יותר, הנה הוא לפניכם-
__________________________________________________________________________
הקטע הראשון בהחלט טומן בחובו אופציה לתגובות חצופות.
אם זה לא היה נושא שכל כך משעשע אותי הוא לא היה פה.
תגובות לא הולמות יענו במחיקה כי נחשו מה?! - יש לי פרו.
תגובות עוד יותר לא הולמות יענו בפתיחת הג'ורה שלי לכיוונכם מה שיהווה פריקת אגרסיות נפלאה.
Try me.
__________________________________________________________________________
ואגב פרו, אני בהחלט צופה פוסט מסכם ברגע בו יסתיימו שבועיים ניסיון הפרו הזה. יש לא מעט לכתוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives