אז נכון, הכותרות של הפוסטים שלי פיקנטיות. שמחה שגיליתם את זה.
ההנחה הרווחת כמובן טוענת כי זו בדיוק הדרך בה סופר לעתיד צריך להנהיג את החוש היצירתי שלו.
ובכלל, אם תשאלו אותי..., החלק הכי טוב בלכתוב פוסט הוא הרגע בו מבליחה לתודעה הכותרת שמצליחה למצות את המקסימום ממהות הפוסט במינימום מילים.
כותרות יכולות להפיל או לרומם את רוח הכתיבה בשניה...
אז הפעם...
הפעם הכותרת מעט דרמטית. נגיע גם לזה...
___
אבל בואו נתחיל מהדברים שלא מעניינים אתכם בשיט, Aka הלימודים שלי, Aka הלוואי והיה לי שקל בכל פעם שהייתי זורקת משפט לאוויר בכזאת ישירות וחוסר טאקט...
דיבורי מעבדות-
כהמשך לפוסט הזה עדיני הנפש ויפי הבלורית מוזמנים לדלג הלאה אם כי אני דיי חושבת שמיציתי את תיאורי הזוועה הרציניים באמת...
כמה ראשי פרקים יוכלו הפעם לסכם בתמצות את מהלך האירועים-
את תואר "מעבדת האם הפולניה" תקבל, ללא ספק, המעבדה בה ניתחנו יונה...
כי בין הרהור להרהור מסתבר שאם אמא שלי לא עשתה עבודה מספיק טובה בלחנך אותי למריטת נוצות ועשיית רגל כרושה כמייטב המסורת האשכנזית... במעבדה כבר ידאגו לחינוך ראוי!
מסקנה מתבקשת: מבין כל המעבדות זו היתה המעבדה הכי קשה. קשה מבחינה מנטלית ועוד יותר קשה מבחינה ריגשית.
את היונים קיבלנו בשקיות נילון.
אחלה סנדביץ'.
מסריח משהו; עשה רושם כאילו בזה הרגע שלחו את אחראי המעבדה למזרקה הקרובה כדי לדחוף איזה תריסר יונים לשקית... והוא מבחינתו...?! לא היסס לרגע וגם דאג לפרוק את כל האגרסיות הפנטזיונריות שלו תוך כדי מעשה.
לראות יצור שהיה עד לפני רגע בעל רצונות ובעל תחושות שוכב ככה מרוטש ומסובב מפרקת... מדובר באחד המראות שלעד יהיו מבין הקשים שאוכל לראות בחיי.
כמובן שלתלוש ליצור את הנוצות... אחת. אחת. אחת... זה אפילו עוד יותר קשה. לראות כל נוצה יוצאת כשהיא מפלחת את הבשר ולהבין כמה זה לא כיף בכלל וכמה קשה זה להרוס צלם בעל צורה מוגדרת שמעלה אצלנו אסוציאציות אמוציונליות רגשניות...
את מרבית החלק הזה עשתה "השותפה הקטלנית" שלי לחיתוך. לי זה פשוט היה הרבה יותר מדיי קשה.
מצד שני, אחרי שכבר ירדו הנוצות והיונה כבר התחילה לאבד את הצלם המוכר שלה לא היתה לי כל בעיה לפרק לה את האימ-אמא של הקישקה.
ואם לרגע אני ארשה לעצמי לחזור ולהיות רצינית אני אספר, כהרגלי, כמה נפלאה היתה מהות החוויה המחשלת הזאת.
מעט קשה אבל מרתק.
__
מה זה "חם, מסריח וטחוב"?
טוב, זה ללא ספק הכינוי שתקבל החולדה שלנו במעבדת היונקים..., המעבדה האחרונה בקורס הזה.
לא רק שקיבלנו חולדה גם קיבלנו אותה חמה.
יופי.
זה עדיין לא אומר שהיא לא תהיה מסריחה כמובן. להפך. מדובר במעבדה שזכתה להיקרא המעבדה המסריחה מכל.
לזכותה של המעבדה יאמר שהיא היתה הרבה יותר קלה להתמודדות מבחינתי. תופסים חולדה, חותכים פה, חותכים שם, שום דבר שלא ראינו בצורה כזאת או אחרת.
מה שכן, בתחילת המעבדה התעקשתי לקחת הפעם זכר. להזכירכם עסקנו במעבדת יונקים... וענת? ענת מאוד סקרנית.
תהיו בטוחים שמה שעובר תחת סכין המנתחים של ענת עובר בידוק קפדני. וענת? ענת סקרנית, את זה כבר אמרנו.
אז אולי אוציא עכשיו את פנקס הגשמת הפנטזיות שלי... אולי אסמן שם להנאתי "וי" רענן ויומרני על משבצת ה- "אף פעם לא סירסתי זכר".
Check.
אם רק הסקרנות הזאת תצליח להוביל אותי למקומות טובים ויעילים לא תהיה מרוצה ממני, אבל לעת עתה אכניס את קלסר המעבדה האיימתנית הזאת לבויידם ורק אשאיר אתכם עם תמונה ממצה של "צפרדעת המחמד- סטלנית הכלורופורם" שלנו ז"ל:
___
הסמסטר הבא עלינו לטובה:
עוד לא הספיק להיגמר אחד וכבר חושבים על ההבא בתור ומתכננים את גודל הייסורים, ככה זה בטכניון. לארגן מערכת זה ממש סודוקו מתסכל, אבל אם זה מנחם אתכם (וזה בהחלט מנחם אותי) הולך להיות ממש מעניין בסמסטר הבא. כולי ציפייה.
"שלום גברת פאם פאטאל, תרצי להשחיז ולמרק את הציפורניים שלך היום?" (-או- כך שאלה המניקוריסטית):
הצפרדע המסורסת מהפסקה הנקובה מעלה לא תהיה היחידה שתוכל להצביע על היותי פאם פאטאל (מתיימרת) לכל הדעות.
מסתבר.
בא לי לספר לכם קצת על מעללי התקופה האחרונה ועל איך ששוב נכנסתי לסחרור שגדול עלי בשתיים או שלוש מידות לפחות.
אז העניין כבד... וכנראה שאם אני הייתי שומעת על סיטואציה שכזאת הייתי פוערת את הפה ושמה חזק חזק ידיים על האוזניים כדי לקוות שאולי שמעתי לא טוב.
סתם טלנובלה של מציאות מודרנית.
רק ש... כרגיל אני באמצע. אולי מדברת יותר מדיי.
בשביל לשמור על פרטיות הבחור לא אנדב הרבה מידע. זה גם לא העניין בסיפור כי כידוע אני נרקיסיסטית שאוהבת לדבר על עצמי. הנה רק מספר עובדות שערורייתיות על מהלך האירועים:
ענת ילדה טובה. פה ושם רוכשת לה חברים טובים שבאים אליה עם דילמות שלהם. אז היא נפתחת אליהם... והם בתמורה מרגישים חופשיים לספר לה.. ה.. ה.. נקרא לזה... אממ... "הכל". ככה זה בחברויות קרובות וגם ככה הכי כיף.
מפה לשם בתקופה האחרונה רכשתי לעצמי ידיד מדהים. אני מטורפת עליו בכל רמ"ח איברי בגלל האנרגתיות שלו וההרגשה הנפלאה הוא גורם לי להרגיש לידו. בשביל הפרוטוקול ראוי לציין שלטעמי הבחור הוא הומו לא מוצהר.
עוד יגלה את זה הבחור אבל בינתיים...?! בינתיים הוא רק מחפש את עצמו ותוהה לגבי הזהות המינית שלו.
הנה מזוודה גדולה שנופלת ישר מהשמיים על הראש הצעיר שלי: "ענת", הוא אומר לקראת סיום שיחה ארוכה ופולשנית בניינו "יש מצב שאת ואני נהיה ביחד?"
זרקו פה איזו שאלה שלא תרצו והיא כנראה תתאים לסיטואציה.
ביחד? מה זה ביחד? הומו? לא הומו? ידיד? חבר? יזיז? בא לי גלידה והרבה שוקולד?! מאיפה לעזאזל נוחתת שאלה כזאת?
תודה רבה, מאוד הוחמאתי שבחור שתוהה לגבי המיניות שלו מתייעץ איתי ומחליט שאני זאת שאוכל לגרום לו להיות יותר ממוקד עם עצמו אבל לא נראה לי שבא לי שכל העסק הזה יהיה מונח על הראש שלי.
ואולי דווקא כן מתאים לי? זה מאוד קינקי, זה בטוח.
אז נגיד ונהיה "ביחד" או ... ביחד... ביחד ביחד... מה אני אמורה לעשות? לנסות לחרמן את הבחור גם אם לטעמי הוא הומו וודאי?
ואם יום בהיר אחד הוא יבוא ויגיד "אז ענת, אני הומו, לא בא לי יותר על כל הקטע הזה בניינו" אז מה אני אמורה להגיד? מה לעזאזל אני אמורה לעשות?
ומצד שני, אנחנו חברים כל כך טובים והוא בחור טוב ומקסים. זה עשוי להיות מסקרן.
בלה בלה בלה... עברו הימים, התלבטתי ביני לבין עצמי בלי לנדב מידע לבלוג.
בלה בלה בלה היו חילופי דברים בניינו שהראו נכונות ועניין.
בלה (אחרי כמה שבועות שחלפו) בלה בלה... "אז את רוצה להיות חברה שלי?", הוא שאל בדרך החיננית והמקסימה שלו כדי לרכוש איזו מידה של וודאות לגביי.
___
(דברים שאתם לא יודעים:)
שלום, אני ענת ואני פאם פאטאל.
הפעם הזאת זו היתה הפעם השלישית מאז נובמבר (המעבר לטכניון) בה נתתי לבחורים להתקרב אלי, אבל מאיזושהי סיבה, ברורה יותר או ברורה פחות, ויתרתי עליהם ועל הקרבה שלהם. יותר נכון... השארתי אותם בצד כשהם מפרפרים ולא מבינים למה מישהו שכל כך רוצה להשקיע ולהראות אהבה לא מקבל את הגמול הצודק שמגיע לו.
3 שבילים שנפערו, 3 חברויות שהיו יכולות ליצור עתיד שונה לחלוטין, 3 מסלולים שהחלטתי לחסום... וזה כמובן בלי להתייחס לדייטים שלא הלכתי אליהם, למחזרים שנפנפתי, לאופציות היזיזות הסליזיות שוויתרתי, לטלפונים שלא עניתי ולבחורים שלא נענתי לפלירטוטים שלהם פשוט כי "ככה".
חוץ מהעניין הפאם פאטאלי הזה (שהוא לא ברור לי לחלוטין) יש פה כמה נושאים שעולים על הפרק ועליהם אני נותנת הרבה מחשבה בזמן האחרון-
- בררנות- סלקציה מחמירה?
הנה מחשבה: כשהגעתי לטכניון כל בחור נראה לי אטרקטיבי במידה שלא תאמן. כיום כשאני מתהלכת בטכניון אני בררנית הרבה יותר והרבה יותר ממוקדת לגבי מה שאני מחפשת ומה שאני רוצה. אולי בררנית אפילו יותר מדיי (לא שזה מפריע יותר מדיי).
נקודה למחשבה.
מחפשת לא מחפשת?
הרהור נוסף: לא באמת יש לי זמן להשקיע בחבר. לא באמת בא לי את כל ההתבחבשות הזאת של דייטים ופגישות, סרטים, כסף שמתבזבז ועודפי קיטש.
אין לי זמן לזה וגם לא ממש כוח.
מערכת יחסים תרגיש לי נוח רק אם היא תהיה בתנאי הנוחיות שלי. כלומר, בלתי אפשרי.
אני יכולה לראות איך אני יוצרת מערכת יחסים כיום ואיך בא לי שהיא תתנהל אבל הסיכוי למצוא בחור שיבין ויהיה בדיוק באותו ראש הוא אפסי למדיי... מה שמחזיר אותנו לעניין הבררנות.
לופ אינסופי. נקודה למחשבה.
סה"כ לא נראה לי שבקצב הזה אני אמצע כל כך בקלות את הדרך שלי להתמסדות.
___
פלוס מינוס אלו העניינים החברתיים הבוערים כרגע.
ואתם יודעים מה?! לשם שינוי הייתי מרוצה אם הייתם מוסיפים פה נקודות למחשבה בשבילי. אני אענה לכם עם הרבה פלפל והומור סמוי. מבטיחה.
אז אגב פאם פאטאל, הוד רוממותו הקלאודיוס האימתני, שמסתבר ונוגע בנקודות חלשות בחיי הפציר בי לפצוח בפינה חדשה שתתאר את מעללי הנלוזים בבחורי הקמפוס.
נגיד ונפתח פינה חדשה.
נגיד ונקרא לה ...
"המסלול הבטוח ליד שבורה- עוללי הקמפוס בציטוטי מפתח:"
פרק ראשון- היתקלות חזיתית:
יום שני. השיעור הראשון ביום: חדו"א ב- 8 וחצי בבוקר. אחת הכיתות המפוצצות בסמסטר. היום היחיד בו אין לי חשק לקום והאיחור קבוע. אני יוצאת מפתח הדירה. הפעם ממש ממהרת להגיע.
במדרגות נתקלת בבחור, בטוח מהנדסת מכונות לפי השרשר. זה המקום היחיד בקמפוס בו עוד ניתן למצוא שריד לערסים וואנביז'.
"אז את נותנת לי את הטלפון שלך?" הוא שואל.
אני מנסה לעבור.
"לא, כי את לא עוברת אם אני לא מקבל את הטלפון שלך" הוא דואג להבהיר לי.
הופ. עליתי חזרה והלכתי לכיוון הירידה הבאה ברצף הבניינים. תודה, אבל אני נורא ממהרת. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives