קצת עצוב לעזוב מקום שכל כך התרגלתי וכל כך אהבתי להיות בו במשך שנה שלמה. ביום שני האחרון עזבתי את מגורי במעונות שנה א' ועברתי למקום מגורים חדש, כמובן שלא לפני שקיבלתי הבטחה מוצהרת להמשך קיום מסורת הארוחות החגיגיות של ימי שישי.
אין ספק שמקום המגורים, השותפים והחברים שמסביב הם אלו שיכולים להרים שנה עגומה מהקרשים או להפיל אותה לשאול. סה"כ, בתור יצורים חברתיים, אנחנו זקוקים נואשות לגב התומך הזה כדי להרגיש מיצוי.
אז השנה הזאת היתה נפלאה, נהדרת, הטוב ביותר שאפשר לבקש והקרדיט מונח רובו ככולו על כתפי האנשים שסבבו אותי. קרדיט מיוחד מגיע כמובן לשותפות- השותפה הקיבוצניקית שהיא בשלנית מהוללת וגאון ללא עוררין, השותפה הקטנה שהכניסה לי קצת פיקנטיות לחיים כשרבצה איתי עם פופקורן וסרט במה שנקרא לו "הדייטים הקבועים שלנו", שתי העתודאיות שהיו האוזן הקשבת בדיוק כשהייתי צריכה וכמובן השותפה לחדר שדאגה להשאיר לי אותו פנוי במיוחד בזמנים בהם הכי הייתי צריכה את הספייס שלי (שזה אומר... תמיד).
הן לימדו אותי לבשל, הן לימדו אותי להיות קצת יותר אחראית, קצת יותר קומיוניקטיבית וגם קצת יותר דעתנית. הן עזרו לי להבין איך לעזאזל לומדים כמו שצריך ופור גאד סייק כולנו כבר יודעים כמה -זה- חשוב פה בקמפוס.
על כל פנים ביום שני האחרון גם תקופת השותפות הזו הגיעה לסופה. 3 מהשותפות החליטו להישאר באותה דירה, 2 עברו למקומות שונים בקמפוס ואני? אני שסה"כ השתוקקתי לקצת פרטיות ומרחב משל עצמי החלטתי לעבור למקום שאומנם יעלה לי קצת יותר אבל יספק לי חדר לבד.
אני שונאת שינויים. חובבת דגולה מאוד של שגרה וכשהשגרה כל כך טובה אז למה בעצם לעזוב?
אם כך, מלכתחילה היה כל יום המעברים הזה מפוצץ ברגשנות אימפולסיבית מצידי... אירוע אחד שלא במקום היה בקלות גורר שצף בלתי נשלט של יבבות חסרות אונים.
וגם האירוע הזה הגיע במהלך היום. בקטנה. גם לזה נגיע...
את המפתח לחדר קיבלתי באיחור נוראי של יום וחצי. נו, כרגיל... לא ציפיתי ליותר מזה ממקום שנוטף ממנו ריח הבירוקרטיה. נכנסתי לדירה...
רק כדי לגלות את עצמי מוקפת בהררי זבל, כלים זרוקים בכיור, פח באמצע המטבח שעולה על גדותיו, סיר פסטה יבשה מונח על הכיריים וגם איזה רוטב שום מצחין שהשאירו אותו פתוח על השולחן.
"אוו מיי גאדדד... פה אני הולכת לבלות את כל השנה הבאה שלי?" מחשבות על איך לעזאזל אני הולכת לשרוד התחילו להציף אותי. זה והבחילה...
השעה היתה בערך 3 בצהריים.
נהדר כי החברים שהגיעו עם מכונית כדי לעזור לי להעביר את החפצים כבר בדיוק נסעו לדרכם...
נהדר. זה רק אני והשרירים אם כך...
4 נגלות נדרשו כדי לסיים את המעבר הזה ובכל אחת מהן נקבע רף חדש לפירוש המילה "כבד" (ותודה כמובן לעוזרת החיננית שהתעקשה לבוא ולעזור ושבלעדיה כנראה ולא הייתי שורדת את הנגלה האחרונה).
בערך בנגלה השניה, אי שם במעלה ההר, גיליתי שהשרירים שלי הולכים לכאוב כל כך הרבה במהלך השבוע הקרוב. תוסיפו לזה את עוצמת החלחלה מהרעיון של מגורים עם חזירות באותה דירה ואת העובדה שבלילה הקודם שתיתי "קצת" יותר מדיי...
בערך פה מגיע זמן היבבות הבלתי נשלטות.
טוב, ייתכן ויש לי נטייה להגזים בסיפורים שלי. אז לא היו יבבות אבל סתם הרגשה של "לעזאזל, What the hell am I doing?!"
6 בערב וכבר היינו על קפה ועוגיות בדירה הקודמת. אומרים יפה שלום לשותפות ומתענגים על הבריזה של הערב החיפאי. "היה יכול להיות יותר גרוע", אני משננת לעצמי באופטימיות הקבועה.
הנה כמה תמונות מהדירה החדשה:
השכונה המלבלבת:
הבניין:
בתוך הדירה. הנה משהו שאף פעם לא ראיתם - מטבח:
הצצה לחדר:
כמובן שאי אפשר בלי המסורת הקבועה של תליית איינשטיין בתוך ארון הבגדים:
והנה קצת נוף מהחלון המרושת:
"היה יכול להיות יותר גרוע", אני משננת לעצמי בדרכי ללילה הראשון בדירה.
כשהגעתי לשם כבר הסתבר שהחזירה התורנית בשלבי מעבר וכבר החלה בפינוי מאסיבי של הג'אנק שהצטבר. השותפות שיכנסו השנה לדירה יהיו שותפות שמתחילות שנה א', טירוניות שוקיסטיות שבשבילהן לעבור לגור בדירת סטודנטים תהיה חוויה חדשה בתקופה חדשה ש... מתחילה בדף לבן. הן ירגישו בדיוק כמו שאני הרגשתי כשהגעתי לקמפוס.
דווקא מאוד נעימה לי המחשבה הזאת. לשם שינוי להיות זאת שמבינה עניין ויכולה להדריך ולחנך לדרכים הרצויות.
לאנשים יש נטייה להיכנס להיסטריה לא מבוססת כשהם מסכנים משהו יציב או מחליטים להתקדם ורואים שדברים לא בדיוק מתקדמים בדרך לה הם ציפו.
יותר מדיי פעמים בחיים למדתי להבין את הצורך שבלחכות בסבלנות ולתת לדברים להסתדר. דברים תמיד מסתדרים בדקה ה- 90, אין טעם להילחץ לחינם.
השותפות החדשות יכנסו לדירה, כמדומני, במהלך השבוע הבא ומה שבטוח לא מפסיקות פה ההתרחשויות המעניינות. אני על קוצים בציפייה לראות איך כל העניין הזה יסתדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives