הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי אוהבת דברים שאנשים אחרים דווקא סולדים מהם. הנה, למשל, אחד הדברים שאני מוצאת מאוד מרגיעים ומנחמים זה את הדקות האלו של הליכה הביתה אחרי בילוי לילי. את אותן דקות ספציפיות אחרי שכבר אמרתי שלום לכל החברים ופניתי להליכה שקטה לבד.
סיטואציות שכאלו ישר מחזירות אותי לימים נוסטלגיים בתל אביב בהן היינו משתכרות כליל, אני והחברות הטובות, חוזרות מאיזה פאב מצחין כשכולנו מרוחות בעשן סיגריות... וצוחקות... הו כמה שהיינו צוחקות. היינו מגיעות אז לאחת הפינות הקבועות, מתרפקות למשך כמה רגעים על כמה כיף עשינו ונפרדות כל אחת לדרכה.
אם הסתובבתם קצת לבד באזורי מרכז תל אביב בשלוש לפנות בוקר לבטח שמתם לב שהיה נחמד אם מישהו היה מלווה אתכם. הכל מהכל אפשר למצוא בתל אביב. זכורים לי ימים של אנסים חופשיים וזכורים לי גם ימים של מחבלים והתרעות; זכורים לי הומלסים מפוקפקים ברחובות הראשיים וקבוצות של בני נוער משועממים... ולמרות אותם זכרונות אין דבר שיותר אהבתי מאשר לחזור לבד הביתה.
בוחרת לי את הרחוב הכי אפל ונטול אנשים והולכת לאט... רוצה לשמוע כל פסיעה. הייתי נוהגת להגיד שזה היה הזמן בו יכולתי לחשוב ולהרהר על כל מה שמטריד אך לא באמת כך היה הדבר, להפך - זה פשוט היה הזמן האידיאלי בשבילי ללא לחשוב על כלום. אני לא באמת צריכה לחשוב ולהתפלש בהרהורים של עצמי כשכל מה שעושה לי טוב זה פשוט להרגיש. אז נהנתי מההרגשה שנתן לי הרחוב הריק. נהנתי מאוויר הלילה של תל אביב ומהשקט... הו השקט. לא היה אכפת לי אם אני הולכת ברחוב הכי מסוכן בעיר או סתם באזור לא מואר כי עם הרוגע שהסיטואציה השרתה עליי זה פשוט לא היווה פקטור.
היום נזכרתי כמה אני אוהבת את הרגשת ה"אני, לילה ורחוב ריק"... Well, אז מה אם הרחוב הוא הטיילת הראשית בקמפוס. לרגע הרשתי לעצמי לדמיין.
כמובן שאני חייבת עדכון נוסף על מה לעזאזל מתרחש פה עם כל סאגת השותפות לדירה. הרבה התרחשויות יש פה בימים האחרונים ככה שדרוש פוסט בעניין.. בקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives