אל תשאלו אותי איך זה קרה...
שהפסקתי לכתוב בבלוג,
שהפסקתי להגיב לתגובות,
שהפסקתי לנסות ולהגיב לפוסטים של אנשים.
לקרוא אני קוראת. גם לא את הכל. ומגיבה? רק לפעמים.
דווקא התקופה הזאת היא תקופה שכל כך נחוץ לכתוב בה. בחיי שיש אנספור אירועים... אם זה קשור בלימודים ושלל מהתלות או בכלל בבחורים ומסיבות פרועות. סתם לספר על כשלונות, על איך שכמעט "מתתי" פעמיים אבל חזרתי לתפקד כי עוד נשארה לי איזו "נשמת רזרבה". יש גם הצלחות גדולות, נסיעת עבודה אפשרית לגרמניה ועליות ומורדות נפשיים שלא ברור לי איך לא הכינו אותי כראוי להתמודדות איתן.
ויחד עם זאת אני לא כותבת.
החכמולוגים יטענו עכשיו ש... נו, זה לא פלא, את עסוקה, יש לך מבחנים, שיעורים והגשות על הגב. תניחי שניה לבלוג, לא יקרה כלום אם לא תכתבי חודש או חודשיים. לא יקרה כלום אם תחווי בפעם הראשונה את משבר הבליגלוג הראשון שלך...
אז תנו לי לסבר את אוזנייכם לעובדה שזה כלל לא העניין... אחרת איך תסבירו את זה שהיום, יום שישי, במקום ללמוד אני בוהה בקיר כל היום בחוסר מעש.. את הזמן הזה הייתי יכולה לנצל לפחות בשביל לכתוב פוסט ראוי... נו, גם זה לא.
סתם יושבת פה ובוהה לעבר החלון, לא מרוכזת מספיק בשביל ללמוד, לא להוטה מספיק בשביל לכתוב.
הרבה פעמים בזמן האחרון אני תוהה מה בא לי יותר - קרבה וחום או שקט ולבד ?!
על כל פנים, אתמול בנסיעת חצות לחיפה עלו לי כמה רעיונות ומחשבות שקשורות לענייני בלוגים.
Note to self: נקודת ציון.
אני ממש מנסה להאבק פה עם ענייני הבליגלוג, יש מצב שזה יהיה הפוסט היחיד לחודש הזה, יש מצב שלא. יש מצב שאני אתן הבטחות שווא לכתיבת פוסט ממצה ולא אקיים אותן. זה הנוהל הקבוע שהשתרש בחודשים האחרונים ואני לא מרוצה. אני עוד מצפה ליום שבו אשב שוב מול המחשב ואכתוב פוסט כאורך הגלות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives