בדיוק סיימתי עכשיו שיחת טלפון עם אבא. כבר שנים שלא ראיתי אותו פנים מול פנים... בעצם שנתיים... כלומר מאז שהתחלתי ללמוד בטכניון. להתעדכן אנחנו מתעדכנים פעם בתקופה וזה מספיק. אין לי צורך מהותי ביותר מזה וענייני משפחה עוברים לי מעל הראש כבר מאז שאני זוכרת את עצמי.
אני אדם לעצמי בהרבה מובנים, הרבה יותר ממה שאחרים יכולים להבין.
על כל פנים מאוד שמחתי לדבר איתו הפעם. הוא גרם לי לצחוק כהוגן כשסיפר לי שהוא הולך בקביעות לשייט קייאקים בנמל יפו וכשסיפר לי שלמרות שהבדיקות הרפואיות שלו לא תקינות הוא דיי מבסוט כי הוא יודע ש"אחרי גיל 50 אם הכל תקין כנראה שאתה מת".
אבא שלי היפוכונדר, אפילו יותר גרוע ממני, אבל לפחות יש לו אמירות שאני בכיף אאמץ ואוכל לגחך מהן בשעות ערביים מיוסרות.
____
אז מה בינתיים?
מה? להתחיל לשפוך? להתחיל לירוק מילים וסיפורים אל תוך הבלוג?
תמיד יש קטע כזה בפגישה עם ידיד ותיק אחרי תקופה ארוכה של נתק כשחושבים- רגע, אז מה עכשיו? מתחילים מהתחלה? מדברים על ההווה? מספרים קצת על מה שהיה בעבר למרות שחלק מהדברים כבר ממש לא אקטואליים? ... סוג של שתיקה מביכה ... צחקוק חנוק. כבר אין ממש הומור משותף. כבר אין ממש כלום.
אפשר להתרפק על זרועות הנוסטלגיה אם תרצו... אבל כמה זמן זה כבר יחזיק מעמד?
נאעע... על כל פנים, אני גרועה בשמירה על קשרים. גרועה בלתחזק קשרים גוועים. גרועה בלחדש קשרים. מצרה על כל הפסד והפסד, אך יחד עם זה לא נוקפת אצבע כדי לתקן.
לא גאה בזה. יש בי יותר פגמים מהנראה לעין.
על כל פנים, אכתוב פרולוג.
____
פרולוג.
בראשיתו של היום נבהלתי. דרך נפלאה להתחיל את היום אם תשאלו אותי...
עדר של ברחשים שנכנס לי לחדר הודיע לי שהתקופה החמה מתקרבת והיא ממש לא הולכת להיות פשוטה בגיהנום.
חוץ מזה, בכלל היה נחמד לגלות שהם כלל לא רוצים למצוץ אותי... וכי הם חושקים הרבה יותר בכרסום עציץ הנענע החדש והריחני שלי.
יופי, אז עציץ נענע אפילו יותר נחשק ממני... תענוג.
שיחת חולין:
אני: אוי, אז קניתי היום עציץ נענע. ככה זה כשאי אפשר להכניס חיות מחמד למעונות... מסתפקים בעציצים ובחורים. בסוף אני אגמור את חיי בתור סבתא זקנה עם 50 עציצים (במקום חתולים).
היא: הו, איזה יופי... רק תזהרי עם העציצים האלו... תשני עם חלון פתוח כי הם פשוט לוקחים את החמצן.
אני: מה. שטויות. את רואה את המשטרה באה לזירת מוות ומסכמת את האירוע ב"סיבת המוות- חנק מעציץ!" ?
היא: חנק מעציץ?! אולי לא... אבל מה דעתך על "חנק מהציץ?"
*התפקעות צחוק היסטרית*
אני: כן, במקרה שלי זה גם עלול להיות אפשרי.
(מור, זה היה בשבילך בייב)
בטכניון התחילה עוד תקופת מבחנים, השלישית במספר שלי, ועושה רושם שזה לא הולך ונעשה קל מסמסטר לסמסטר. אומנם המבחן הראשון שהיה אתמול היה כייפי במיוחד לטעמי, מבחינת רמת העניין וההבנה, אבל השאר בכלל לא הולכים להיות פשוטים. בשאר המבחנים אין לי מושג אפילו מאיזה קצה להתחיל לתפוס את החומר ולאיזה כיוון להתחיל לפלוט צעקות "איכסה" כשאני מתפתלת מרוב ייסורי הישיבה על התחת.
עם כל הייסורים האלו שעומדים לי ממש ליד הרקה החלטתי לעשות את הצפוי והמובן מאליו... - החלטתי שאת המשך היום אני דווקא אנצל לסיאסטה מוחלטת. כבר הרבה זמן שלא רבצתי במיטה בעשיית כלום טוטאלי. ויתרתי על מועד א' במבחן שלא הצלחתי ללמוד אליו כראוי והתנחמתי בכרבול ממושך וצפייה חסרת תכלית בפרקים נוסטלגיים של חברים.
הערת סיכום:
בחלק ניכר מהתחומים בחיים שאני כרגע יכולה לחשוב עליהם אני לא מרוצה... יש כל כך הרבה לשפר, להתקדם, לשנות ובינתיים הכל דיי דורך במקום.
זאת גם לא התקופה להתחיל לשנות מקצה לקצה, אגב. אין זמן לזה כרגע. בתקופת מבחנים אין חיים. נקודה.
כשהייתי אצל רופאת השיניים עם בעיה שיש לי אמרתי לה: "נו אז רואים שיפור?" ... היא עוד המשיכה והסתכלה על התיק הרפואי שלי ואני הוספתי ... "את יכולה לשקר לי את יודעת... להפך, את יודעת מה... אני רוצה שתשקרי לי". היא הסתכלה לעברי.
"רק תגידי לי שיש שיפור. כדי לתת לאדם מוטיבציה להמשיך צריך להגיד לו שהוא מתקדם בכיוון הרצוי"
לא ציפיתי לתגובה רצינית כלשהי... בכל זאת, עדיין מדובר ברופאי שיניים של קופ"ח. אני את התובנות שלי אנצור לעצמי ואפלוט מתי שבא לי!
סוף פרולוג.
___
תצפו לכמה קצרצרים שכאלו בזמן הקרוב. לרווחת הציבור הרחב אני אחלק את מה שיש לי להגיד לפרקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives