תנו לי לתאר לכם בדיוק מה קורה עכשיו:
יום שישי, צהריים. סגרתי היום את תקופת מועדי א' של סמסטר חורף. סגרתי היום תקופה ארוכה, מייגעת וקשה לאין שיעור.
בתור תקופת מבחנים זו היתה תקופה ביזארית, כולה ארבעה מבחנים ועשיתי מהם בלאגן יותר ממה שבכלל אפשר לדמיין. מבחינת מבחנים החודש האחרון יחקק אצלי בתודעה כחודש של המתנה מייסרת... תארו לכם חודש שלם לחכות לקליימקס הסיום, ליום שבו כבר תוסר מועקת המבחנים האלו. אני כנראה לא במיטבי כי שני המבחנים שהיו לי השבוע פשוט סחטו ממני כל טיפת חיות.
המבחן הספציפי של היום נתן אקורד סיום צורם. עוד מוקדם לדעת אבל הרגשת ה"בלעע" קיימת. אז ככה יצא שהנה עכשיו אני יושבת בחדר, סתם בוהה בעננים, הרגשת "מועקת המבחנים" שליוותה אותי כל החודש עדיין מכה ברקות וציוץ הציפורים של יום שישי בצהריים (שהוא מהחביבים עליי) לא מרגש אותי יותר מדיי.
מסתכלת מסביב... עכשיו... ממש עכשיו... מסתכלת מסביב ופשוט תוהה. אז מה עכשיו?
מקלחת כנראה יהיה הדבר הסימבולי ביותר שאני אוכל לעשות וגם מזה אני לא ממש אהיה מרוצה.
על כל פנים, אני מתכבדת להכריז על החודשים האחרונים כעל החודשים הכי קשים שהיו לי מאז תחילת קורותי בטכניון. לאו דווקא מבחינה לימודית (אם כי הלימודים לא הוסיפו אספקט כייפי) אלא מבחינת אלף מאה ואחת סיבות אחרות, רובן קשורות לקור חום ותקופות מעבר (עם הדגש על הסימבוליזם שבעניין). טווח רחב של רגשות בתקופה קצרה אף פעם לא מפסיק להדהים אותי. אם יורשה לי לומר, ייתכן ובתקופה הזאת למדתי על עצמי יותר ממה שלמדתי כבר הרבה זמן.
אני מוכירה את התקופה הזאת כי כמו שכבר אמרתי בעבר "אני מזוכיסטית של רגשות", ללא ספק בכלל.
אין לי הרבה מה להגיד, בחיי. כל התובנות החשובות נכנסו לפרוטוקול וסוף השבוע הזה (זה הדד ליין שהוחלט) מיועד לההתפרקות ושחרור מוחלט.
השבועות הבאים לא עומדים להיות קלים יותר, שלא תחשבו לרגע. סמסטר חדש מתחיל, תקופת מועדי ב' שהיא התמודדות עם הבלאגן של מועדי א', שעות לימודים אל תוך הלילה, אבל יחד עם זאת סמסטר חדש תמיד נחקק בתודעה כדף חדש ועם עקירת שיני הבינה שמחכה לי ביום שני זה בכלל סימבוליזם של תקופה חדשה.
חוץ מזה שכאשר סטודנט מן המניין מתחיל לדבר על "דף חדש" וכל הבלה בלה בלה הזה אתם צריכים להבין שכל מה שהוא מנסה לעשות זה רק לאמץ כל דרך אפשרית כדי לעודד את עצמו.
הלכתי להתחיל למלא את הדף הלבן והסימבולי שלי.