נו אתם יודעים איך זה שלפני כל עלייה גדולה יש ירידה עוד יותר גדולה, נכון? הקליימקס של הסיום בו הגיבור מתפכח, הרגע שלפני ה"הפי אנד" בו כל ההדורים מיושרים.
אז פחות או יותר זה המצב כרגע - אני דיי נמצאת בבי"ח. כן כן, בזה הרגע הודות לרשת אלחוטית אני יכולה להרשות לעצמי לעדכן מהשטח.
אז זוכרים את "העקירה הסימבולית". היא אכן סימבולית... היא סימבולית במובן של הקושי מלהיפרד מהעבר, הקושי שבלהיפתר מהרגלים ישנים. עקירה מהשורש היא לא דבר פשוט ואכן נתקלנו הפעם בקושי רב. גאד דאמיט עם שיני הבינה הארורות.
יום שני - עקירת שיני בינה כירורגית. צד שמאל. הליך פשוט מאוד. רבע שעה והייתי בחוץ. באמת שמעולם לא הייתי בטיפול שיניים כל כך קל; לא הרגשתי אפילו כשהוא הוציא אותן כך שמצידי באותה מידה הוא היה יכול לעבוד עליי. שני תפרים בשן התחתונה ושוחררתי שמחה וטובת לבב.
יום שלישי - כאבים. משככי כאבים. נפיחות קלה. תופעות לוואי שהן בגדר הסביר. עוד הלכתי לכמה הרצאות שהיו באותו היום כך שהמצב באמת היה עוד בסדר. רק לקראת ערב הנפיחות החמירה. החמירה באופן שהלחי שלי גדלה למימדים עצומים... בטן הריונית קטנה צמחה לי על הלחי בין לילה רק מה לעזאזל נמצא בתוכה? כי פור גאד סייק, אני לא מעוניינת בתינוק. ענת המיבבת שוב נכנסה לתמונה, סה"כ זה הלחיץ אותי. כל השותפות בדירה רואות את זה ומרימות גבה "פשיוו מה קרה לך בלחי? איך זה התנפח כל כך?" ואני כתגובה רק הרמתי גבוה יותר את חבילת הקרח כדי שהמחזה יוסתר מעיניהם של הסקרנים.
על כל פנים, לקראת חצות כשהתחילה להתנפח לי גם התחתית של הגרון הייתי ממש בלחץ. אז עוד התלבטתי אם ללכת קודם להרצאה שיש לי ברביעי בבוקר ורק אז ללכת למרפאת שיניים או ישר ללכת למרפאה.
טוב, אז ננסה לישון?
"בבוקר הכל יהיה בסדר. רק נחכה לבוקר והכל יהיה בסדר" מלמלתי לעצמי; המזרן סבל הרבה היפוכים מצד לצד והכרית נרטבה לה. כואב, מטריד ומעצבן, פשוט לא יכולתי להרדם. לקראת 5 בבוקר כשראיתי שהדבר לא מפסיק להתנפח כבר גמלתי בליבי להתקשר לתחנת המוניות הקרובה וללכת למיון. פור גאד סייק, I'm scared. לא רוצה לחכות לבוקר, לא רוצה שכל המבטים יהיו נעוצים אל עבר היצור שלי - מונית, מיון ודיי !
פרק המיון ובית החולים-
רמב"ם, בית החולים שנחשב בעיני כהכי טוב בחיפה, אממה... ככל שהוא יותר גדול כך גם הוא פחות יעיל. הרבה התמרמרתי ואני עדיין מתמרמרת על יחסי האנוש הירודים ושירות הלקוחות הגרוע. כעסתי על חוסר היחס המספק של הרופאים וכתוצאה מכך אפילו הגעתי לבדיקה מעמיקה אצל מנהל מחלקת פה ולסת (שגם הוא הראה קשיחות ואגרסיביות בטיפול).
יש פה רופא ספציפי שכל כך עשה עליי רושם רע מבחינת טיפול שאין מצב שאני נותנת לו לגעת בפה שלי. שואל שאלות חסרות אחריות ומתנהג בפיזור מושלם. אין לי מושג איך אדם כזה השיג את התואר שלו.
מה שהיה הכי עצוב זה שכל אותו יום האישפוז הרגשתי כאילו עושים לי טובה שבודקים אותי, כאילו עושים לי טובה שמאשפזים אותי (וגם האשפוז- רק לצורכי השגחה ואנטיביוטיקה, לא מעבר).מחקלת פה ולסת טענו שאין דלקת אז עם הבעיה שיש לי אין להם מה לעשות. האלרגולוגים טענו שזו לא נראת להם כמו אלרגיה ושגם להם אין מה לעשות איתי. מינימום בדיקות, מקסימום טרטורים בין מחלקות, רופאים וחדרי המתנה.
אז מה אני אמורה לעשות? אני לא מתאימה לאף מחלקה אבל הלחי והגרון ממשיכים להתנפח... נו באמת?! מה אני אמורה לעשות?
רק אחרי שממש לא הצלחתי לעמוד בזה יותר, התיישבתי ליד הדלפק בפה ולסת ודמעות של יאוש התרוצצו לכל עבר. הו אז, רק אז הם הסכימו לאשפז אותי להשגחה והמשך טיפול וגם אז מיקמו אותי רק במחלקת נשים כי בפה ולסת פשוט לא היה מקום.
זהו, אז מיואשת, מיוסרת, כואבת והכי הרבה פשוט מותשת הגעתי לחדר. חשבתי שהליך האשפוז בבית החולים אמור להקל על המטופל. לא לכך התוודעתי ברמב"ם.
אנקדוטה של אקשן-
אותו לילה ראשון גיליתי שעשיתי בשכל כשנשארתי במיון והתעקשתי. זכור לכם שסיפרתי שגם הגרון התחיל להתנפח, נכון? ... אז אוקי, הוא גם לא הפסיק. זה הגיע למצב שכבר לא רואים את הלסת ואין הבדל ממשי בין לחי לגרון. פשוט גוש גדול ונפוח... זה היה נוראי. באיזשהו שלב כבר התחלתי לפחד שבקצב הזה אני לא אוכל לבלוע או לנשום יותר... הזעקתי את הרופא. הוחלט על צעד דראסטי כדי למנוע סכנה.
למזלי כל אותה העת היתה איתי "האמא המאמצת" הנפלאה שלי, מרגיעה אותי ומעודדת שהכל יהיה בסדר. מלווה אותי כדי שלא יהיה לי בודד וכואב מדיי.
לא נלאה אתכם בפרטי העניין ורק נספר שבוצע חיתוך קל לטובת ניקוז הדרגתי והורדת הנפיחות - זו תהיה חוויה נהדרת ברטרוספקטיבה, אולי אכתוב על זה מתישהו, אבל באותו רגע זה פשוט היה סיוט של כאב ועם תוספת כל היום הנוראי שעברתי פשוט כמעט ולא עמדתי בזה.
שוב, למזלי, כשיצאתי עדיין היתה שם המלאכית המאמצת שלי. למרות השעה המאוחרת היא עדיין היתה שם. אני מתרגשת רק מלחשוב עליה, יושבת שם עם מבט מנחם ואמפטי. "ספרי לי עוד סיפור", אני אומרת לה במלמול מהזווית של הפה והיא?.. בשמחה מספרת לי על עוד איזו מסיבה פרועה שהיתה בה או על איזה אירוע מרשים מהילדות.
וככה יושבות... אני לא מדברת מרוב כאב, בוהה בסדין והיא? היא מלטפת את היד ומרגיעה בסיפורים נעימים.. לא דורשת דו שיח, לא מרגישה מובכת.
כל כך מרוצה שיצא לי להכיר את הבחורה הנפלאה הזאת, חברת אמת.
מצב נוכחי-
עוד תפר בפה, פחות נפיחות. הרבה אנטיביוטיקה לוריד וענת קצת הרבה יותר מרוממת. במצבים כאלו, פתאום כל החברים מתאגדים כדי לעודד ולעזור ושוב אדם יכול להוקיר את מהות הסביבה התומכת שמקיפה אותו. אני לגמרי מעריכה. החברים שלי יודעים את זה.
ויחד עם זה לא פשוט. אני מתה לחזור ללימודים. דווקא התחיל סמסטר מרגש וכייפי במיוחד. יש לי עוד כמה מועדי ב' לעשות וממש לא בא לי לפספס דברים ולפתוח פערים. אני רוצה את שגרת הלימודים שלי!
מקווה לחזור ללימודים ביום ראשון. מקווה לאללה אבל לא סומכת על זה בעיניים עצומות.
מהתלה לקראת סיום-
מה שמציק / מצחיק הוא שמאז העקירה קשה לי לפתוח את הלסת. קוראים לזה פריזמוס, סוג של נוקשות בלסת שכל מה שצריך לעשות כדי לפתור את הבעיה זה לעשות תרגילים לאימון פתיחת הפה. מצחיק כי בהתחלה מפתח הפה שלי היה כל כך צר שבקושי יכולתי להכניס כפית. ענת ניזונה מקוטג' זה לא מראה מלבב במיוחד אז היום כשראיתי שיש כבר שיפור התחלתי לעשות תרגילים. יש לי את מקלות הארטיק שלי ובהדרגה אני צריכה להוסיף עוד אחד ועוד אחד... תעסוקה מאוד מעניינית, אין ספק... רק מה?! לכתוב פוסט כרגע היה קצת יותר נחשק עבורי.
ולסיום, יש כמה רכישות מאוד מעניינות שביצעתי בזמן האחרון... סיקור מפורט ותמונות להמחשה תוכלו לראות מיד כשאחזור לשגרת הטכניון שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives