בימים כתיקונם הייתי קוראת לתקופה הזאת "תקופת מבחנים מהגהינום" אבל היום. איכשהו דווקא היום התקופה הזאת פשוט נראת לי מוזרה.
נתחיל מזה שהיום נכנסתי לבלוג, בפעם המאה השבוע, ראיתי שיש תגובות שלא נענו ולא התחשק לי לענות. גם לא התחשק לי במיוחד לכתוב משהו חדש וזה למרות שאף פעם לא חסר על מה לכתוב. אם נסתכל על העובדות בשטח גם מבלוגים שאני ממש אוהבת נעלמתי. ברוב המקרים אני פשוט מעדיפה להיות קוראת פאסיבית.
פשוט ככה. כי ככה.
אני דפוקה לאללה, בחיי. היום למשל חשבתי המון על זה שאני צריכה הרבה יותר זמן להתמודדות עם מצבים מאשר אחרים. אז זה גם בקשר למבחנים כשתמיד נותרת אצלי ההרגשה שאני לא עושה כלום כדי ללמוד כמו שצריך ושהלמידה שלי, שהיא הרבה יותר איטית, מסתכמת בארבעה תרגילים ביום ודיי... אבל זה גם מעבר לזה...
לא פעם ולא פעמיים כשאני נתקלת במצבים שלא נוחים לי או לא כייפים לעשייה אני מעדיפה פשוט להתעלם מהם. העולם יכול להתערבל ולהתפתל בקרבו ולי זה לא יזיז. אני יוצאת מתוך מחשבה של "אני צריכה עוד קצת זמן. אני צריכה את הספייס שלי וכשהזמן יהיה מתאים אני אפעל"...
אנשים כבר נפגעו בעבר מההתנהגות הזו אבל האם זה גורם לי לנהוג אחרת? Well, לא ממש. וזה מוציא אותי מדעתי. במיוחד היום!
זה סוג של מעצור אצלי שדורש את החופש והזמן איכות עם עצמי בכל מחיר ותאמת שאין לי מושג למה זה כל כך חזק אצלי.
אז מישהו יכול בבקשה להסביר לי בבקשה למה כבר ארבעה חודשים שאני לא עונה לטלפונים של אבא שלי ולא טורחת להתקשר בחזרה? אין פה שום סיבה ממשית. המקסימום שאני יכולה להגיע אליו הוא התת מודע ומשם לצערי אני מתקשה לשלוף את התשובה.
מישהו בכלל יכול להסביר לי למה אני כל כך גרועה בלשמור על קשר טלפוני עם אנשים?
ראש השנה. חג. גם הוא בכלל לא מתאים לי עכשיו. ידוע שתקופת החגים מוציאה את כל הרפש שהצטבר מתחת לשטיחים ומאלצת אנשים לברך ולהתקשר ולהיפגש ובלה בלה בלה אבל השנה כל הקטע מוזר לי במיוחד. אז תקופת המבחנים בטכניון נופלת על כל החגים, אם כך מה הפלא שבכלל לא ידעתי שמחר כבר ערב חג ראש השנה.
אין לי זמן לזה... וגם אם נגיד ואפנה קצת זמן לא ממש מתחשק לי.
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נהנת לשבת בחדר בעשיית כלום מוחלטת, כהשמוזיקה מפמפמת והפלאפון מונח אי שם כשהוא מכוון למצב שקט.
מסתבר שתקופות מבחנים לא עושות עימי חסד. יש לי צורך עז בשיגרת לימודים, בהפסקות הקבועות ובסנדויצ'י קפיטריה. אני רוצה להתכרבל בכיסאות הנוחים של סגו 1. יותר מהכל אני אוהבת לראות את הפרצופים המוכרים מתרוצצים להם ברחבי הקמפוס.
ובינתיים? בינתיים זה ממש לא ככה וזה שוחק אותי... כל השעון הביולוגי שלי נדפק ואם בימים כתיקונם לא הייתי מסתפקת בפחות מ- 12 שעות שינה היום אני לא מצליחה לישון יותר מ- 5 שעות בלילה. במשך שאר היום העיניים סתם שורפות מעייפות ואני מוצאת את עצמי נרדמת על דפי הנוסחאות.
לקום - לאכול - ללמוד - לאכול - ללמוד - לישון וחוזר חלילה. מסתבר שזו לא השגרה שתגרום לי לפריחה ולבלוב.
בתקופה הזאת יצפו לי חמישה מבחנים, כל אחד יותר מכביד ומלחיץ מהשני. אחד כבר עברנו שלשום ועד למבחן הבא נותר רק להתמודד עם תחושת המועקה הזאת שתמידית נמצאת פה בקמפוס.
ובנימה אופטימית יותר, התחלתי לבשל ולהנות מזה. זה עדיין אחרית הימים בשבילי. קבלו תמונה מהסושי שהכנו לא מכבר: