?Life. How the hell to get through all 9 of them

(פוסט שנכתב אתמול ומפורסם היום עקב הכשלים המוטוריים שלי בלחיצה על כפתור ה"שמור").

כן, למען האמת חזרתי עכשיו ממסיבה כל כך הזויה במועדון תל אביבי טיפוסי למדיי. והכוונה שבעניין - הרבה מאוד ערסים.

ממש לא הסטייל שלי במסיבות/בילויים.

והמסקנה: מדיי פעם צריך לעבור חוויות מתקנות.

ואכן כן אני שוב בתל אביב.

בתחילת השבוע, כשהחלטתי לסוע לטכניון חשבתי לעצמי "Well, עכשיו יהיה לי זמן ללמוד כמו שצריך. אולי גם ללכת לישון בשעות סבירות..."

תנו לי לספר לכם שזה הדבר האחרון שקרה.

לפרוטוקול אני אציין כמה מהדברים שהיו: היה מפגש משעשע למדיי בהדר עם אנשים שאף לא אחד מהם הכרתי אבל אחד מהם היה טכניוניסט אז הנסיבות מקלות. היתה הפגנת סטודנטים מתישה בירושליים מה שהביא לידי צורך עז בארוחת שחיתות עם חבר'ה מהפקולטה ב BP בחיפה. לא נשכח את הביקור שהייתי חייבת לקלאבר המקומי וגם לא נשכח את הקומזיץ המהולל שכלל את טובי חברי לפקולטה ועוד הרבה אנשים טובים מהקמפוס. היה חם והמרשמלו כל כך במקום!

זהו, אח"כ כבר נגמר השבוע והגיע הזמן למהר לחזור לתל אביב. מתוכננת מסיבת חתונה לחברה מימי הצבא. ביקור חברים בדירה החדשה שלהם במושב. מסיבת יומהולדת במועדון רווי ערסים. ארוחה משפחתית פה ושם. קצת אופניים. וזה עוד בלי להזכיר את יום העצמאות שכבר עומד לו בפתח...

ממש אין רגע דל.

אני ממש אשת מסיבות הוללת.

הדבר הראשון והאחרון שהספקתי לעשות בכל השבוע הזה היה לפתוח איזשהו חומר לימודי כזה או אחר... ולמען האמת אני בכלל לא מרוצה.

תכננתי לנוח קצת.

אם יש דבר שגיליתי בוודאות השבוע זה שאין מצב בחיים שאני אספיק לעשות את כל מה שאני מתכננת. אני רוצה להספיק הכל. להיות בכל מקום כל הזמן ולהספיק להנות והרבה.

מישהו פשוט היה צריך לרמוז לי מראש שזה לא עובד ככה ולמנוע ממני את עוגמות הנפש.

יש לי בעיה נוראית באירגון זמן. שני אנשים שונים אמרו לי את זה במהלך השבוע האחרון וזה נכון, ללא צל של ספק.

נתחיל בזה שאני תמיד עושה את מה שיכול לסבול דיחוי אבל את הדברים החשובים באמת אין לי בעיה לדחות. נוסיף לזה את העובדה שבמילא התקופה הזאת היא פצצה בליסטית שלא עוצרת לרגע ונקבל מתכון הרסני לאיחורים והתשה כרונית.

שבת בצהריים: הרגע חזרתי מפידול רציני בפארק. זה עושה לי לא מעט טוב לרכב לשם. להגיע למקומות המבודדים בפארק שבהם אין נפש חיה. סוף סוף להרגיש קצת לבד.

הו, זה היה כל כך חסר לי. בחיי, בביקור הקיץ לחו"ל אני כל כך הולכת לארגן לעצמי כמה טראקים מבודדים עם נוף פסטולי. זה בדיוק מה שאני צריכה.

הנה כמה כאלו שאספתי, 3 ליתר דיוק.

קחו את זה כפוסט חסר תכלית לאמצע השבוע-

בעיה ראשונה, כן, טוב, הבעיה הראשונה היא כמובן בעיית הבעיות, AKA תרגילים באלגברה, חדו"א והסיוט הפיזיקלי התורן- חשמל.

אבל את זה עוד נעבור ככה שאני אופטימית ובכלל לא דואגת לגבי העניין.

בעיה שניה- בעיית השותפות:

אז אתמול הבנתי על בשרי מה היתרון המרכזי בחדר ליחיד פה במעונות.

שלא תבינו לא נכון השותפות שלי מקסימות ועם שתיים מהן אני צופה עתיד מזהיר של הנאה צרופה, צחוקים ופתרונות תרגילים עד לשעות הקטנות של הלילה.

הבעיה היא, כאמור, בעיית מזל הנאחס שלי.

כשנכנסתי למעונות כבר ידעתי שלא הכל ילך חלק, אני את החדר שלי חולקת, כדרכי בקודש, עם הבחורה הרוסיה שכל היום שוקדת על הלימודים ולא מוציאה מילה מהפה ולא יושבת עם כולם כדי "להתחבר" ו"לשתות את התה היומי".

נו, באסה... אז לא יהיו שיחות נפש אל תוך הלילה, אה? התאכזבתי קלות.

מממ...

מפה לשם אתמול ישבתי מול המחשב עד בערך 12:40 בלילה, שומעת את השותפה מסתובבת מצד לצד וממלמלת אי אילו מילים לא ברורות.

בערך באותה שעה כבר נמאס לה ובטון שיכול להשתמע ללא מעט כיוונים היא ביקשה שאני אסגור את האור שליד השולחן שלי.

מבחינתי אני סגרתי את כל שיחות המסנג'ר שלי והעיסוקים האחרים וכבר קיפלתי את הכל והלכתי לישון מעוצבנת משהו... אבל שומרת את הכל בבטן, כמו שאני יודעת לעשות כל כך טוב.

עכשיו פה נכנסות לעניין ה"סיטואציות הלא נעימות".

מה קורה כששותף אחד אוהב ללמוד בשקט והשני עם מוזיקה? מה קורה כששותף אחד הוא חיית בוקר והשני דווקא אוהב להתהולל בלילה? מה קורה ששני אנשים לא משדרים על אותו תדר?

טוב, בחיים החופשיים כנראה שהיינו מפרקים את "חבילת הנישואין" וכל אחד היה פורש לדרכו, אבל במקרה הזה... מממ... דרוש טיפול זוגי (?)

דרוש פתרון - במיוחד בגלל זה מוצגת בראש הקטע המילה "בעיה".

במקרה הספציפי שלי, אם נתעקב עליו לעוד שניה, אני הטיפוס הלילי שמתחילה לפתור תרגילים מאוחר בלילה ובונה על השעות הקטנות בשביל לנהל שיחות חולין במסנג'ר (בין היתר עם אמא שגרה מעבר לים ולא מתפנה לפני 12 בלילה, שעון ישראל) והיא, השותפה, היא התלמידה הטובה שקמה מוקדם בבוקר והולכת לישון מוקדם.

המקרה פה קצת בעייתי לגישור במיוחד כי שני הצדדים צודקים.

היה עדיף פשוט לקחת חדר ליחיד ולמנוע את כל טרטורי החשיבה וההתלבטות הבלתי נחוצה הזאת. עכשיו אני מתחילה להבין.

חברים לא חסרים ככה שפקטור ה"שותפים זה הדרך להרגיש ביטחון חברתי בקמפוס" כבר מזמן לא תקף.

כנראה שבשנה הבאה אני אבקש חדר משודרג - חדר ליחיד.

בעיה שלישית- סדרי עדיפויות ואיך הנאות החיים לא מתישבות בקנה אחד עם לימודים:

(-או- איך בחרתי במסיבה והתהוללות לטובת הגעה לטכניון ולימודים)

אז ביום שבת היתה לפליפי חברתי הכֹה מהוללת מסיבת יומולדת חגיגית ומשכרת במיוחד. אני מבחינתי שמחתי להפתיע אותה ולהגיע למרות כל הצהרות ה"אני הולכת להבריז לך, יש לי לימודים על הראש". שמחתי להתענג גם על ג'לי-אלכוהול הכל כך מוצלח שלה ועל שלל הקוקטיילים.

נציין שהיתה מסיבה מופלאה ברמת טירוף החושים והכיף האילעי ואני מאחלת לחברה המופלאה הזאת את כל איכויות האושר שקיימות בעולם, אבל בכל אופן, לא לשם זה התכנסנו וזה לא נושא הבעיה...

אחרי הכוס השניה כבר הרצתי סרטים על איך אני אחזור מעורפלת קלות באוטובוס לטכניון ואיך השותפות הולכות להנות למראה השותפה ההוללת וסתורת השיער שמתדפקת על דלת הכניסה הראשית בשעה כֹה מאוחרת.

טוב, זה לא קרה, כמובן.

את האוטובוס פספסתי למשמע קולות "תשארי עוד חמש דקות, מ'כפת לך?". חסרת עמוד שדרה שכמוני, נשארתי והתמכרתי למוזיקה ולהנאות החיים הקטנות (שוכחת, אגב, מהתרגילים בפיזיקה שחמש דקות לפני עוד קדחו לי במוח והטרידו אותי נואשות).

אז בלילה לא ישנתי (לא מספיק בכל אופן).

ובבוקר, יצאתי בחמש בבוקר על השעון (שעה שאני בכלל לא מכירה כתל-אביבית עצלנית מוצהרת).

בחוץ חושך מופתי. בחוץ (אתם לא זוכרים אבל אני אזכיר לכם שפליפי גרה בשכונה המסוכנת ביותר עלי אדמות) מתרוצצים עבריינים, בורחים מאיזושהי ניידת סיור מפוקפקת. בחוץ אין נפש חיה. וקר.

הדלקתי את האור של הפלאפון כדי לראות למרחק של מטר בקושי והתפללתי לחיי שהמסע יסתיים בחולצה שתישאר מכופתרת עד למעלה.

כבר טענתי בעבר שאנשים זוכים להעריך את מה שיש להם ביד כשהם נמצאים במצבי סף סיכון גבוה מהרגיל. אז אומנם אבסורדי לקשר את האמירה הזאת לעניין ולכל הסיפור אבל באופן דיי דומה הרגשתי וחשבתי ש"איזה יופי, אני מתה על הטכניון ואני כבר לא יכולה לחכות להגיע לשם וללמוד איזה משהו הגון ורציני".

על האוטובוס, בדרך לטכניון, כשכבר הרגשתי בחמימות ובהקלה המתגברים, הבנתי שיש צורך עז בשינוי סדרי עדיפויות.

אני עוד לא מרגישה שנכנסתי לעניינים, יש לי שיעורים והשלמת פערים עד מעל הראש והדבר הראשון שאני חושבת עליו הוא מסיבות ושאר הנאות חסרות חשיבות ממשית.

לשם שינוי אני מבינה שאני על סף עשיית טעות...

ואולי באמת כדאי לעשות משהו בנידון.

את סוף השבוע הזה החלטתי להעביר פה, בחיפה. השלמת פערים ובעיות טריגונומטריות, here I come !

לשמחתכם המפוקפקת יש לי כבר אינטרנט ליד השולחן בחדר במעונות ככה שתזכו לראות את זיו פני יותר מוקדם ממה שתוכלו לדמיין.

הודעות לציבור הגולשים:

הים יהיה גבה גלים ותנשב רוח דרומית מערבית.

...

או במילים אחרות- יש לי עדיין בעיות מחשוב קלות עם האינטרנט בטכניון שלא הצלחתי לפתור בעיקר בגלל העדר זמן פנוי.

את הפוסט הבא כתבתי בתחילת השבוע, רגע לפני שגיליתי שבעיות המחשוב מעצבנות במיוחד.

רגע לפני שדפקתי על המקלדת בעצבים והלכתי לשתות קפה.

הוא מעודכן נכון ליום שני האחרון, ראו הוזהרתם.

עדכון משדה הקרב:

תת כותרת:  בוקר טוב עולם - צעדים ראשונים בבקיעה של ענת מבועת השוק הטכניוני.

העדכון הראשוני יהיה חייב להיות "זהו, התחלנו".

בשבועות האחרונים שלפני התחלת הלימודים הייתם יכולים לשמוע אותי מתבכיינת בכל רגע פנוי על כמה אני כבר רוצה שהלימודים יתחילו וכמה שנמאס לי לחכות. אומנם אני מזוכיסטית לא קטנה אבל המניע העיקרי לקיטורים היה בעיקר הרצון של "להיכנס לשיגרה", להתחיל כבר משהו וודאי וברור, להבין איפה אני נמצאת או אם תרצו למצוא לזה שם יותר הולם תוכלו להשתמש גם ב- "הרצון... לצאת כבר מהשוק!"

כבר רמזתי פה ושם שאני שונאת שינויים מהפכניים ותקופות מעבר ככה שהמקרה הזה לא היה שונה מקודמיו ונו, אתם כבר צריכים להתחיל לקרוא אותי כמו ספר פתוח. עד כדי כך אני צפויה.

ומעניין לעניין - זהו, התחלנו.

יום ראשון: שנדבר בכלל על היום הכוון? לא, הוא היה מיותר לחלוטין. הפעם הראשונה אולי שבה הבנתי שאני בכלל לא מצב גרוע. כבר יודעת להתמצא ממש טוב בשטח, בקיצורי דרך, בקונטצ'ים טכניוניים ושאר שטויות. מתחילה להבין מה כל הקטע הזה של מה שמכונה "אקדמיה".

החברים לפקולטה, עכשיו הם בשוק - זה בטוח!, מתקשים עוד למצוא את המזנון ואני? מתנחמת, נו מה חשבתם?!

יום מבוזבז... - אז אם ככה זה חייב להיות צעד ראשון ביציאה מהשוק, אותו שוק שכל כך ציפיתי שיגיע ויפתיע. יופי, נקודת פתיחה טובה.

יום ראשון באמת: רעידת אדמה קלה מנענעת ומאיימת לנפץ את הבועה של ענת.

יום ראשון כמו כל הימים הראשונים בתחומים חדשים הוא יום אינטנסיבי. אינטנסיבי לא רק מבחינת שעות הלימוד וההיכרות עם צורות חדשות והרבה יותר מהירות של לימוד אלא גם ובעיקר אינטנסיבי מהבחינה הנפשית.

זה יום שבו אדם צריך לסגל את כל היכולות האינטלקטואליות שלו ואת כל יחסי האנוש הטובים שרכש במהלך חייו ולנצל אותם בצורה האידיאלית ביותר. ובעצם, לא מדובר רק ביכולות אינטלקטואליות אלא, וזה בעצם ההגדרה היותר כוללת למה שאני מרגישה, אדם צריך ממש לאמץ את כל ששת החושים שלו, לאלף אותם ולהביא אותם למצב של תפקוד מקסימלי. ממש עניין של הישרדות ראשונית מבחינתי.

בטכניון, ככה למדתי, אסור לפספס רגע כי ברגע אפשר לחוות עולם ומלואו.

כן, זה בדיוק מה שמנחה אותי כרגע בניסיון שלי להתגבר על כל הלם שלא יהיה ובכל זאת להישאר שפויה. אז צריך להכיר אנשים חדשים וליצור רושם טוב. צריך ללמוד להכיר את האופי של כל הרצאה, כל מרצה, כל מתרגל, כל מקצוע ולהבין אם בכלל כל האיפיונים האלו מתאימים לי. ואם לא? אז מה מתאים לי? ואיך ליצור לעצמי את הסביבה הלימודית הכי טובה. צריך להיות קשובה לעצמי ולראות מתי אני מגזימה ומתי ואיפה נקודות החולשה של עצמי. בכלל צריך לאמץ הרבה יותר הקשבה.

צריך זמן. יותר נכון, צריך יכולת ניצול טובה של זמן - זאת היכולת שאותה אני מגדירה כחוש השישי והבלתי מעורער שכל סטודנט בטכניון חייב לפתח.

רק יומיים עברו ואת הצורך שבחוש מפותח שכזה לא קשה לראות (אפילו ניצול יעיל של הזמן במעבר בין שיעור לשיעור הוא מהותי וזאת אלא אם כן סטודנט באמת מעוניין לשבת על הרצפה או לעמוד במשך כל ההרצאה).

צריך זמן גם במובן של לתת לזמן לעשות את שלו. גם פה צריך למתוח את הזמן אבל הפעם זה יהיה מתוך הידיעה שלא הכל קורה ברגע אחד. לדברים יש את הדרך שבהם הם מתרחשים כי בכל זאת יש פה תהליך חדש של התרגלות וסביבה חדשה ככה שלא צריך להסיק מסקנות חפוזות אלא לתת לזמן לעבור בלי להילחץ מזה וזאת, בלי ספק, תהיה אחת העצות החשובות ביותר שאני אוכל לתת לעצמי.

יום שני: היה הרבה יותר טוב. גם התחלתי מאוחר ככה שעם היתרון הזה לצידי בכלל הייתי בשמיים.

___

אז מה היה:

1. היתה הפגישה המיוחלת עם השותפות-

מסקנות: 5 שותפות, אחת מהן קיבוצניקית, שתיים מהן אתודעיות, שלוש מאיתנו שנה שניה ושלוש בשנה הראשונה, שתיים רוסיות, אחת מסורתית... טוב, זה יוצא קצת יותר מחמש בספירה שלי אבל העיקרון הפשוט הוא שביחד אנחנו ממש הכל מהכל... מממ... שזה בערך המתכון הבטוח לקטסטרופה מושלמת.

גם כאן ממש אפשר לראות איך שהזמן עושה את שלו כי אם ביום הראשון ממש לא הרגשתי שייכת אז עכשיו העניינים מתחילים קצת להתרכך ולהיפתח.

השותפה שבחדר שלי, אגב, היא הרוסיה השתקנית. מסקנה: הו יופי, הנה שוב אני ומזל הנאחס שלי.

צעד נוסף בדרך לציאה מבועת ההלם - "ההתאקלמות הסופית בדירה", שעכשיו אני כבר ממש יכולה להיות אופטימית ולהגיד שאני בדרך הנכונה להגשמת המטרה.

2. היו עמידות בזמנים (עד עכשיו)- כי זה הפגם הנוראי שלי.

3. היו הרצאות ותרגולים-

מסקנות: אז בחיי שאני מרגישה שאם לא הייתי לוקחת את אותו קורס קדם במתמטיקה שדיברנו עליו בעבר הייתי מאבדת את עצמי. אם נגדיר את זה יותר טוב: שליש מהמרצים גרועים, השליש השני גרועים אפילו יותר והשליש השלישי... טוב, אני ומזל הנאחס שלי כמובן שלא נחתנו על אלו ככה שאותם אני בכלל לא מכירה.

עם הקורס במתמטיקה והידע שלי בשאר הנושאים האחרים אני עוד מצליחה לעקוב ולהבין דיי טוב אבל בחיי שאני מרחמת על הסטודנטים הטריים באמת שצריכים להתמודד עם כזאת כמות חומר אדירה וריצה מטורפת בחומר שמועברים ע"י מרצים הזויים בעליל (כמובן שיש יוצאי דופן אבל אנחנו הרי אוהבים לקטר ובזה אנחנו טובים, לא?).

אז המסקנה מכל זה היא שצריך לעשות אירגון מחדש של רוב המערכת. לעבור למרצים מנוסים יותר ולמתרגלים קצת פחות לחוצים. צריך למצוא את הסביבה הלימודית שתתאים -לי-!

4. היו גם דברים מדהימים- כמו למשל החוויה הראשונה של למידה באולם יחד עם עוד 500 תלמידים או כמו למשל הקורס ב"זואולוגיה" שהתגלה כחוויה כייפית ומשחררת במיוחד אחרי יום עמוס מטריצות ושאר אינטגרלים.

5. היו גם הפסקות- מועטות, אבל היו. רובן נוצלו לריצה בין הבניינים או בחיפוש אחר מקום פנוי בקמפוס להתיישב בו לאכול (מה שלא השאיר בכלל זמן לאוכל עצמו).

6. היתה ענת אחת שדווקא התמכרה ללימודים (ומצאה את עצמה מקשיבה בזמנה הפנוי להרצאות מוקלטות ב"אימיונולוגיה"?! וגם לדברים קצת יותר רלוונטיים). 

מאמצת לעצמי לאט לאט את הגישה הטכניונית הרווחת שטוענת שאם יש זמן אז "למה לעזאזל הוא לא מנוצל ללימודים?" ואם אין זמן אז "למה לעזאזל לא הספקתי ללמוד יותר?"

אני עדיין לא מאמינה שעברו רק יומיים. יומיים שהספיקו להעביר אותי דרך כל כך הרבה חוויות והתנסויות ראשוניות. זאת תחושה ממכרת החוויתיות הזאת.

ואם ככה אני מרגישה אז...

אי אפשר שלא לחשוב שאני עושה בדיוק את הצעדים המתאימים כדי לצאת מהשוק הטכניוני.

___

בערך עכשיו אני נשברת מהכתיבה. להזכיר שמחר אני לומדת, יום חדש וצפויה לא פחות עבודה מהיום.