?Life. How the hell to get through all 9 of them

יצא וביקרתי באזור המפוקפק היום.

יצא.

קרה גם שחיכיתי לראיון על ספסל חביב במשך שעה וחצי. הקדמתי.

שלא כהרגלי, קרה.

אני צריכה להפסיק להקדים,

כל-כך,

לא אופייני בכלל!

אכלתי, שתיתי, שמעתי מוזיקה, נגמרו לי הבטריות, בהיתי, הגיתי ואפילו ערכתי שיחות חולין מלאות תוכן-

"תקשיבי, את לא יודעת. אני פה איזה שעה וחצי מתייבשת, מחכה לראיון המזורגג באזור הבורסה... אני עוד שניה אמות משעמום, חשבתי שכדאי שתדעי...

תגידי...? מה את עושה?

רגע,
אני מפריעה?
הערתי אותך?"

"...", עונה אחת שכיניתי בפראות כג'ינג'ית.

"לא הערתי אותך, נכון???", תהיתי.

"......ממממממנמנמנמ לא", אמרה.

"יופי! אז תקשיבי...", קטעתי באלגנטיות מחוסרת טאקט לחלוטין.

"אז תקשיבי, יש פה את אנשי הביטחון של האוטובוסים. מכירה את השטות הזאת, נכון? אז אני חושבת שמשהו לא בסדר איתם...
הם מתחבאים מאחורי בניין, אורבים לאיזה משהו לא ברור. מחבל?
אני חושבת שמרוב ישיבה פה הם חושבים שאני המחבלת. חשוד מאוד בלה בלה בלה בלה..."

מסננת מבין שפתיה "טוב, עם שתי הפצצות שיש לך בפרונט לחשוד זה לגיטימי".

"...", ציוץ ציפורים נשמע ברקע.


ג'ינג'ית פיראית והמהלצה השבועית.
ללא ספק העניין שהעלה חיוך על פני למשך כל היום.
יחי ההומור הטהור!

הערת אגב:

הצטברו עכשיו יומיים הדורשים סיפור ראוי.
גם הללו לא יקופחו.
מבטיחה.
סיפורי "העבודה המהוגנת" ימשיכו... אמממ... מיד כאשר... יהיה לי כוח.
או זמן!
תודה.

יום הזוי במיוחד יוצא עכשיו "חם מהתנור".

ההנחה הפסיכומטרית הרווחת טוענת  כי פתרון שאלות יתחיל דווקא מהסוף.

אבל אני...

אני כנראה תלמידה גרועה

וכנראה שכבר מזמן הייתי יכולה להיות בקמפוס רפואה זה או אחר אם היה רק... קצת... אחרת.

אני אתחיל מההתחלה.

כמו דיפלומטית מדופלמת.

אני אני אתמקד בתפל ולא בעיקר,

ו... אני אשמח מזה מאוד!

כן, וגם הטעות הראשונה קשורה לכל העניין. זה בטוח.

הג'ינג'ית וואנבי, AKA ראש כחול בפוטנציה, אירגנה מסיבה. וכשג'ינג'יות (בשאיפה) מאגנות מסיבה צפו לטוב ביותר.

הלונדונית הגיעה, כמובן, גם היא כדי לספק קצת מהאיכויות הקולינריות שלה והכינה קפרנייה איכותי ביותר.

ובכלל, מסיבת תחפושות היא מאחד האירועים הידועים כיותר "צבעוניים" שיש.

זה היה אתמול.

כבר הרבה זמן שציפינו למסיבה כזאת טובה. וכן, היא הגשימה את כל השאיפות.

הרבה אנשים.

אלכוהול טוב.

מוזיקה רועשת.

קצת שמחים.

הרבה שמחים.

ואני- קצת יותר מדיי שיכורה. כולנו בעצם ככה.

אחרי נגלת הקפרנייה השלישית כבר הפסקתי את הספירה (בירה לא נחשב) והחיוך כבר מזמן היה מרוח על הפנים.

שתינו כמות נחמדה כדי להנות בדיוק במידה המספיקה.

ואני- אני שתיתי בדיוק במידה המתאימה כדי לראות בזוויות העין את "הגברבר המסוקס" והלונדונית רוקדים ריקוד שבמחוזות מסויימים היו מגדירים אותו כחושני; חושני מאוד; ולחשוב שזה אחד הדברים היותר יפים שנראו בזירה התל-אביבית בזמן האחרון.

כולנו הסכמנו שכבר הרבה זמן לא אורגנה מסיבה כל כך טובה ושכדאי באמת ש"הג'ינג'ית" תכריז על עצמה כמלכת המסיבות הבאה. מה שאומר- היה כיף!

אם נעלה קצת מחשבות, כל העניין היה אמור מלכתחילה להסתיים מעט שונה.

אני, בתכנונים, עוד ציפיתי להגיע, להראות קצת נוכחות, לפגוש קצת אנשים, לדבר, להשתעשע ולברוח הביתה כמו סינדרלה חיננית ב- 12, פלוס מינוס, לא יותר. כמו באגדות.

כל זה כמובן לא הגשים את עצמו ואני מצאתי את עצמי חוזרת הביתה "מבושמת קלות", כמו שאומרים, בשעה שבכלל לא עמדה בציפיות. בדרך הביתה עוד הספקתי לחשוב במעומעם כמה שאני הולכת לשלם על זה למחרת...

הגעתי הביתה, כמובן.

הגעתי הביתה רק כדי למצוא את אמא שלי עומלת במרץ בניסיון לדחוף, למחוץ ולכווץ את הוד מעלתה- המזוודה.

עניין לא פשוט לחלוטין, אבל הדבר האחרון שרציתי באותו הרגע היה...

"ענת, עשי טובה, בואי שניה תעזרי לי..."

שיט!

יום שבת, 3 וחצי בלילה- אני ואמא סוגרות מזוודה!

ואני.... רצינית. אחראית. מנסה לעזור ושוברת הכל. מתאמצת בכל כוחי המשועשע להסתיר את העובדה ששתיתי... כי... חס וחלילה... אני? שיכורה? לא. לא. ובכלל- לא.

"מחר יום גדול", חשבתי לפני שהלכתי לישון. זה הולך להיות מעניין בטוח.

אם תרשו לי, הנה פלאש-בק קטן:

התאריך: יום שישי האחרון, ה-31.03.06.

השעה: 6:30 בבוקר. שעה מוקדמת יותר מדיי לכל הדעות.

"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!! מה אני אעשההה....? ענתתתתתתת... את חייבת לעזור לי! קומייייייי..... אההההההה... בבוווואאההההמממררררבבלחלגכחם"

אמא צועקת זה לא דבר כיף.

התעוררתי בעל כורחי, כאילו, היתה אופציה אחרת?

באותו יום, יום שישי אני אציין שוב, התעוררתי שעה אחת הרבה יותר מידי מוקדם כדי לשמוע על אחד הקוריוזים היותר מצחיקים שנשמעו בעשור האחרון.

אמא כבר היתה בשיא ההכנות. קמה מוקדם והתחילה לארגן, לקפל, לסדר, למיין. ישבה וסידרה את המסמכים.

אז, בערך, הגיעו הצעקות......

אמא, שדאגה סוף סוף לשים את עיניה על הדרכון, שהוא אותו מסמך, אשר ככה אומרים, מאפשר... לצאת מהארץ, שמה לב שחבל, אבל בין חו"ל לארץ יש הרבה מאוד מרחק במיוחד כאשר פג תוקף הדרכון.

צחקתי.

לא מדובר פה בעוד סתם טיסה, כך אולי הרבה יחשבו.

אם נהיה ישירים, עניין הטיסה הזה הוא רומן עב כרס שאליו מתלווים כרך ב' ו-ג' לכל הפחות.

זה לא עניין של מה בכך. זה יותר מדיי רציני.

ואם נהיה ספציפיים..., אותה טיסה מתוכננת תוכננה גם כבר לפני 5, אולי אפילו 6, שנים; והרומן המדובר כנראה היה מתחיל, כמשתמע מכך, במילים כמו "כשאמא מאסה בארץ..." או אפילו "אמא- דיי כבר עם תקופת המעבר שלך".

 כל פעם נידחת הטיסה בעוד חודש, עוד חודשיים; שנה יותר ועוד אחת יותר. 

ואמא, היא בינתיים מנסה לאסוף כסף בפזרנות המהוללת שלה.

"בזבזנית למופת", אם כך, לא פלא שאני, כל הזמן הזה, לא באמת חשבתי שכל זה יקרה. "הנה, אמא שוב מדברת. אמא שוב חולמת.", לא היה מצב הרי שכל זה באמת היה יכול לקרות.

אולי עוד לא ציינתי אבל- אמא מאסה בארץ!

היא כבר השתוקקה ליסוע ולא סתם ליסוע... לעבור.

בתכנון המקורי היה- לטוס, להשתכן, למצוא עבודה ולהגשים את השאיפות (ולא חסרו סיבות בשבילה).

נחזור עכשיו חזרה לאותו יום שישי: אמא צועקת, אני צוחקת.

זה לא עניין של מה בכך. זה עניין רציני!

"אמא....., ידעתי שלא באמת תטוסי. ידעתי שמשהו ישתבש. ידעתי שזה לא באמת יקרה.", מלמלתי, ככה, בין השפתיים. חצי צוחקת, חצי רצינית לגמרי.

 נו, ככה זה. בעיות תמיד צצות בדיוק בדקה התשעים... אלו הרי בעיות ידועות של "המטיילים בחו"ל".

בסוף סיכמנו, אחרי הרבה לבטים, שביום ראשון, על הבוקר היא תתייצב ראשונה בתור להארכת דרכונים במשרד הפנים.

ראשונה... עד כמה שאפשר.

תהיה לחוצה.

ככה זה. עוד פרויוילגיה של הנוסעים לחו"ל....

נחזור עכשיו ליום ראשון. זה היום:

ב- 6:30 בבוקר כבר צלצל השעון ואני שוב, בעל כורחי, נאלצתי להתמודד.

אמא, שכנראה בכלל לא ישנה היתה כבר מזמן על הרגליים. מתכוננת. מתארגנת.

יש משרד פנים להספיק להגיע אליו...

טעות ראשונה: להשתכר!

שיט! אני שונאת לקום מוקדם! שיט! אני בכלל שונאת שעונים מעוררים. שיט!

קמתי רק כדי לגלות שהראש שלי עוד מסתחרר, אני עייפה ברמות ובכלל, מתחת לעיניים שלי יש שני עיגולים שחורים ומאוד לא מחמיאים.

היום זה יום גדול. שיט! איך אני אמורה לעבור את כל זה עכשיו... לא כיף בכלל!

שתיתי קפה.

משרד פנים או לא משרד פנים, לי עוד היו את הסידורים שלי לעשות. בכל זאת, התור לרופאת העיניים עוד מחכה מאחורי הפינה והרבה צריך להעשות כדי להגיע לשם בשלום.

כן, ישראל והבירוקרטיה, tell me about it... רצתי לי מוקדם בבוקר לקופת החולים הקרובה. בכל זאת, לתור הזה אני צריכה להוציא טופס 17.

חשבתי שאני בטח אצטרך לצעוק שם על כמה פקידות מטומטמות. דבר שיגזול קצת יותר מדיי זמן- צדקתי.

טוב... לפחות הגנבתי מהם עט, פיצוי על עוגמת נפש בלתי ניתנת לערעור.

בדרך חזרה הביתה כבר הספקתי להתעדכן.

את מה שאני הולכת להגיד עכשיו צריך למסגר! למסגר ולתלות! לתלות כדי שכולם יוכלו לצחוק בכל זמן נתון מהקוריוז החוזר ששמעתי...

אמא כבר הגיעה למשרד הפנים. היא חיכתה בתור הארוך והמפרך. היא עברה את הבדיקות הבטחוניות בשלום יחסי וגם, הצליחה בקלות יחסית לדובב את הפקידה הסתומה. הפקידה מצידה לא נשארה חייבת. היא, כך סופר לי וכך דמיינתי, הסתכלה על הדרכון ואמרה בחינניות:

"גברת, למה באת? את לא רואה פה את הדף... פה. פה. הדרכון שלך כבר הוארך. הוא בתוקף."

<שתיקה רועמת>

מהצד השני של הקו כבר ניתן היה לשמוע פרצי צחוק לא סדירים שרוצים להגיד: "אמא, את כל כך גרועה!".

צחקתי.

צחקתי הרבה יותר מדיי. אנשים לפני טיסה- כל כך לחוצים, ג'יזזז...

כל הדרך הביתה עוד גחחתי פה ושם. נהנת מהמחשבה על הסיטואציה.

בבית כבר הבנו שכנראה לשדה תעופה אני לא אגיע. יש לי עוד רופאת עיניים להגיע אליה ומועד הטיסה מתקרב בצעדי ענק.

אמא כבר היתה בבית. מאורגנת והכל... וכל מה שנותר זה רק... ... ... להזמין מונית.

מסכן.

מסכן הנהג.

היה צריך להוריד את "הבומבה" למטה. אותו דבר המכונה גם בכינויו "הגוש" או בשפה הרווחת- מזוודה.

דבר לא פשוט בעליל כשאותה "מזוודה" שייכת למי שתעדיף, כמובן, לדחוס עוד body lotion לחריץ פנוי וזה כתוצר לגיטימי של שיקולים כלכליים נבונים.

אני- חזקה שכמוני, לא הצלחתי לגרור את העניין, אז להרים? מסכן.

השתעשענו לעצמנו עם הימורים בנוגע לגודל ההפסד כשיתגלה כמה האובר-וייט הוא בכלל לא השקעה כלכלית נבונה.

מוזר! אבל, עדכונים חמים מהשטח כבר יידעו אותי שבאופן מוזר ולא מתקבל על הדעת לחלוטין כל העניין לא הגיע בכלל לאובר-וייט... מוזר! עוד דבר הזוי...

ובכל זאת, מסכן הנהג.

מילות פרדה אחרונות של אמא עוד כללו משהו כמו: "ענת,... ותעני לי לטלפון, אני אתקשר. ו... תתחברי למסנג'ר בערב, נדבר."

"ביי!!! נווווו..... ביי!", קיטרתי כהרגלי,

"אמא, אין לי זמן לדבר יש לי פסיכומטרי על הראש, תעזבי אותי", כרגיל ידעתי להביע את הרגשות שלי כל כך טוב ובכלל להיות שופעת טאקט.

פרדה הזוייה. אין ספק, בכלל... כל הסיטואציה מוזרה.

אמא נסעה ואני המשכתי ללכת. יש לי רופאה לבקר.

באוטובוס כבר הרגשתי ממש... מוזר. עצמאות כזאת. הרגשה לא מוסברת בכלל... ספק מועקה פנימית, ספק הקלה.

מוזר.

אז כבר ידעתי- עדכונים לבלוג לא יחסרו עכשיו.

טוב, next.

מה אני אוהבת? - רופאים מסוקסים.

מה אני שונאת? - רופאים מסוקסים שכל עניינם הוא להתעסק לי בעיניים.

ואת כל זה הייתי צריכה לעבור, כן, כן, היום!

להנאתכם צירפתי תמונה מעשעשעת: הרי לכם "אישון נורמלי" - תקין לחלוטין; ומיד לאחריו "אישון שעבר התעללות אכזרית המכונה בימיינו ובמלוא מובנה של המילה הרחבת אישונים". התעללות סדיסטית- Enjoy:

היה לי כיף היום, לא?

חזרתי הביתה. עייפה קצת יותר מדיי.

מטושטשת מאובר כימיכלים בעיניים ויתר אדי אלכוהול בראש.

חשבתי שיש עוד מקום דווקא לכתוב כל מיני מחשבות שעוברות לי בראש. כל מיני הגיגים ושאר שטויות ובעיקר- מה אני מרגישה בנוגע לכל העניין. אני מניחה שנוכל לדחות את זה לפוסט הבא כי כמו שאמרנו: יש לי עוד פסיכומטרי על הראש. מה שבטוח- יש לי עוד הרבה דברים להגיד בעניין.

כמה נדוש מצידי לסיים ולהגיד ש- "עידן חדש בפתח".

  והנה עוד כמה מילים על הערצה:

בחיים, יוצא רק פעם, אולי פעמיים (במקסימום), לפגוש מודל לחיקוי, מה שנקרא גם "דמות מוערצת", ואולי אפילו בכלל... לא.

אם קורא ונקרת בדרך ההזדמנות; ויוצא כי מישהו מכיר דמות שבעיניו היא מוערכת, עד לרמת חיקוי, לא יהיה קשה להגיד שהדבר משמעותי.

משמעות היא תוכן החיים, זה לא סוד.

הנה פתאום... יש על מה לדמיין, יש למה לשאוף, יש מטרות שעוד כדאי להגשים ויש פנטזיות שלשם שינוי כוללות "מה יקרה אם?" ו"אילו רק".

אם יוצא ומישהו מכיר מודל חיקוי בעל איכויות ובעל מעלות חוצות גבולות ולא נתפסות שגורמות להערצת בקסטריט מופרך להראות היסטריות- הדבר טוב אפילו פי שניים.

אני יכולה להגיד, בלי להתלבט בכלל - לי יצא להכיר את המודל שלי.

יום טוב.

(אה כן, חזרתי!... יותר נכון המחשב...)

יום חמישי.
הלכתי לביקור הראשון שלי אצל הרופא האזרחי.
יש שיגידו... "אווו... ענת התחילה רומן חדש..."
הרומן הרפואי.
אבל הפעם...
איזה יופי- הרופאים מסוקסים יותר. החלוקים לבנים יותר. ובכלל- זה פה, שניה מהבית; ואין בכלל תור.

כן, כל ביקור אצל רופא בשבילי הוא,כמובן, איך אפשר שלא לנחש - חוויה.

אז בשביל הרקע נספר שהשבוע עבר בעצלתיים משהו...
המחשב לא היה.
אבל הרבה תרגילי פסיכומטרי היו גם היו.
אז היו סיטואציות ומצאתי את עצמי חורטת עמוק בפאקינג דאמ ספר פסיכומטרי עד שעות הלילה המאוחרות.
מצטערת על זה נואשות בהנג-אובר של היום שאחרי.

ללכת לתור אצל הרופא היתה בשבילי, לא קשה להבין, הרפיה קומית שכלית. כיף אילעי ממש.

גם הרופא הסכים.

נשבעת.

תראו מה הוא הראה לי-





"ענת", הוא אמר לי "תראי", גם הוסיף...
"מוח אדם רגיל, בצורתו הנינוחה, האמורפית והפשוטה עד כדי כך להבנה, יופיע בתצלום חתך בצבעים סולידיים של.... אפור... לבן... שחור".
הוא עשה הפסקה ואז המשיך,
"את מבינה, ענת. האזורים האדומים אלו החלקים הפעילים במוח שלך. אלו החלקים ה'טחונים, קאפוּט', את מאמצת אותם יותר מדיי".

הוא שלף עוד תצלום מחלוקו המחוספס





תצלום חתך עליון זה היה הפעם.
מרשים, אבל הכל אדום.
"הולי מוזס", סיננתי בקלות, "אז אתה רוצה להגיד לי ש... ש... המוח שלי התאמץ יותר מדיי?... אה..." עוד גלגל התחיל להסתובב לו אי שם במעמקי המוח.

"ענת, את חייבת להספיק עם זה. בקצב שאני רואה שבו מתקדמים העניינים, המוח שלך, במוקדם או במאוחר, כנראה... יתפוצץ!"

<עוד רגע שתיקה קצר>

"ו... ו... דוקטור? עניין אחד שלא מובן לי. שם. בתצלום העליון. מה מסמלת הנקודה האפורה המוגדלת?", היססתי...

אננ נ נ י... אני... הולכת למות?"

"חחח... לא, לא, לא, ענת חביבתי, תרגעי. האפור שם... זה ה'חיים' שיש לך בתקופה הזאת. קטנים, מצ'וקמקים, חסרי בסיס ותוכן.",

"ג'יזזז, הם ממש קטנים, אה?"

"נדפקת אחותי!", סיים ואמר הרופא המסוקס.


אז גם ביקורים אצל הרופא יכולים להיות חוויתיים של ממש.
חכו, שבוע הבא- לשכת התעסוקה. פם פם פאאאם...