?Life. How the hell to get through all 9 of them

ובפינת הקאלט של היום, כמו שהבטחתי: אתרי היכרויות, מהות האהבה או גועל נפש וירטואלי?

כבר בערך חודש שמתחשק לי לכתוב את הפוסט הזה. ראשית כל תנו לי לספר לכם שכותרת הפוסט הינה פיקנטית להפליא, אבל על סקס ושקרים לא תוכלו לקרוא כאן. את הסקס אשמור לעצמי ואת השקרים רחוק ממני. את הבליינדייטים אאמץ לפחות לדקה או שתיים כי כעת... תנו לי לספר לכם למה אני שונאת אתרי היכרויות:

פרטי טריוויה קטנים מהעבר מעלים את הזכרונות הבאים-

בואו נגיד שבערך בכיתה ז', ח' הסצנה התל אביבית הנאיבית התחילה לבעבע בשצף קצף. פירוש הדבר אמר שכל בת טיפש-עשרה סוררת התחילה לחפש בנרות עם מי מחברי הכיתה היא תוכל להגיע למפגש החברתי של יום שישי בערב. המוצלחות שביניהן היו מחוזרות כבר מימים ימימה ורק היו צריכות לבחור את הנאה בעינייהן. השאר לאט לאט זווגו להן, מותירות את חסרות המזל לאנחות.

בדיוק באותו זמן ובדיוק עקב אותן סיבות התחילה לשגשג לה פאזת אתרי השידוכים לנוער. כמו שאר הדברים באותה תקופה אפקט העדר היה מאוד משמעותי ומהר מאוד אם לא יצא לך להזמין למקדונלדס לפחות בחור רנדומלי אחד בשבוע סולקת מהעדר. נו... אני כמובן מגזימה, אבל עובדה היא עובדה ושתיים מחברותי לכיתה היו יושבות כל הפסקה ומדסקסות על הבנים החמודים שהן פגשו דרך האינטרנט. ככה זה היה בתל אביב שנת 1999.

בכל הסיפור הזה אני תמיד הייתי סקפטית. מה לי וללהכיר בחורים רנדומליים? נו באמת... אם תל אביב היתה הבִיצה ואי שם בתוך הבִיצה היתה בֶיצה אז אני ככל הנראה הייתי בתוך הבֶיצה, מסרבת בכוח לבקוע. מאז ומעולם לא בדיוק חיבבתי את עדר האלפקות המקרקרות הידועות בתור "נשים" ו................... יחד עם זאת, כדי שלא יבעטו לי בבֶיצה גם אני חטאתי בחטא הנעורים ויצאתי לבחון את השוק.

את החוויה הזאת אני לא אשכח לעולם. אני זוכרת במדויק... איך נרשמתי לאתר "קופידון", פאקינג ילדה בת 14 נרשמת לאתר היכרויות!. כנראה שכתבתי בפרופיל מלא דברים ילדותיים, אני אפילו בטוחה בזה... ועדיין... התגובות לא איחרו לבוא. בכלל, זאת עוד היתה התקופה שבא כל הפדופילים עוד שיחרו לטרף ולא ממש היתה מודעות למתחזים בצ'אטים ציבוריים.

מכל המהומה הזאת וכל הטרארם מסביב להודעות פה, הודעות שם, איסיקיו פה, איסיקיו שם אני רק זוכרת שכבר אז ידעתי שאני בררנית. לא מיהרתי להיפגש עם כל אחד ולהגיד לכם את האמת... אפילו דיי עיצבן אותי שכל השיחות חסרות המשמעות האלו ממלאות לי את החיים ומאלצות אותי לשבת יום ולילה מול המחשב.

סיפור הבליינדייט הראשון בחיי-

אז אוקי, נגיד ונפל בחלקי לצוד דגיגון ברשת. דגיגון נחמד, חביב שיחה וציניקן מדופלם... ילדה בת 14, תופסת דגיגון ברשת?! כיום זה נשמע לי מגוחך, אבל אז בזמנו זה היה הרפתקאה מרתקת. גם ככה לא הייתי מאלו שיוצאות לדייטים אז בליינדייטים?

יאללה, Let's do it! אין לי מה להפסיד. עד שסוף סוף מצאתי מישהו חביב באתר היכרויות הזה אולי כדאי גם לנסות.

To make the story short, תנו לי להשפריץ פה ספויילרים לכל עבר - את הערב סיימתי באכזבה טוטאלית כשאני ממשיכה את חיי בסלידה מבליינדייטים וככל הנראה גם מאתרי היכרויות. לא זכור לי שנכנסתי או התחשק לי להיכנס לאתר הזה שוב... פשוט חסר טעם ותכלית.

ועכשיו נספר מה היה - וואו, אני לא זוכרת מה היה הכינוי של הבחור שם באתר. ת'אמת, מסקרן היה להיזכר אבל בואו נגיד שקראו לו "חתיך16".

אז אותו חתיך16, לאחר שיחות חביבות למדיי באיסיקיו, מציע לענתי הקטנה לצאת לדייט. "בואי נצא לעזריאלי, נראה סרט. ראית את הסרט החדש של.. נו.. אוסטין פאוורס... 'המרגל שתקע אותי'?" הוא שאל.

וככה קבענו. עזריאלי, סרט, 9 וחצי.

באותו היום בו נפגשנו ענתי הקטנה התגנדרה לה, התבשמה יפה יפה והתרגשה לאללה... בעבוע בוע של התרגשות. כמובן שכל זה התפוגג לו ישר כשהיא ראתה את הבחור. מסתבר שחתיך16 לא היה כל כך חתיך אחרי הכל... הבחור שהופיע לפניה היה דקיק ומחוצ'קן כמו... כמו... חנון. חולצת טי-שרט כזאת שמכפתרים רק למעלה ואיזה מכנס בלוי... שאני מתה להגיד שהיה טרנינג. בהתאם תוסיפו לבחור שיניים עקומות וקול דיי מונוטוני והרי קיבלתם את הסטיגמה המושלמת לבליינדייטים תוצרת אתרי היכרויות. באותו הרגע הייתי דיי מרוצה למען האמת שבחרנו באופציית הסרט... לפחות ככה לא צריך לדבר יותר מדיי. 

אז ראינו סרט (אולי גם אחת הסיבות שאני לא אוהבת אוסטין פאוורס)... מיד אחרי זה הזמין אותי הבחור ללכת לאכול במקדונלדס (איזה רומנטיקה מלבלבת). ישבנו שם לאיזה שעה קלילה כשכל אותה העת הבחור מספר לי על משחקי מחשב וחלליות. אני כמובן הבעתי עניין כי אז עוד הייתי ילדה טובה אבל במוחי רק קדחו מחשבות על מה המסלול הקצר ביותר הביתה.

סיימנו לאכול, התלוותי עם הבחור עד לתחנת האוטובוס שם אמרתי לו "תודה רבה (עשית שירות נהדר לציבור) להתראות ביי ביי". אין טעם בכלל לציין שנשיקה לא היתה... עם מפגש כזה ילדותי אני מתפלאת שאפילו לא הקאתי בו במקום.

ובזה זה נגמר. זה היה דייט גרוע! ובתור בליינדייט ראשון ופגישה ראשונה (ואחרונה) שיצא לי לקיים מאתרי היכרויות היא הותירה רושם רע. רושם כל כך רע עד ש... נו את זה אתם כבר יודעים... פיתחתי סלידה מהותית מאתרי היכרויות.

אז מה פתאום כל זה צץ אל פני השטח פתאום אתם שואלים?

הכל התחיל כשהחלטתי סוף סוף לעשות שינוי מהותי בחיים שלי, אי שם לפני חודשיים בערך וכהמשך ישיר לחזרה שלי מגרמניה. גם מי שחושב שהוא מבין לא מובטח לו הצדק אבל לא ממש אכפת לי... כדי להשלים את הסיפור שכל אחד יחשוב עכשיו על כל סיטואציה העולה על רוחו... ... ... ... כן! בדיוק...! וזה מה שהוביל לשינוי!

לראשונה מזה 9 שנים עשיתי צעד מפגר ונרשמתי שוב לאתר היכרויות.

טיזינג? כן זה היה טיזינג!

על המעללים "המרתקים" של החודש הקודם תצטרכו לחכות ולקרוא בפוסט הבא... ועד אז? עד אז אני הולכת לשבת על בירה עם אלוהים ולדסקס על מהות החיים. צ'יצ'ינג!

הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי אוהבת דברים שאנשים אחרים דווקא סולדים מהם. הנה, למשל, אחד הדברים שאני מוצאת מאוד מרגיעים ומנחמים זה את הדקות האלו של הליכה הביתה אחרי בילוי לילי. את אותן דקות ספציפיות אחרי שכבר אמרתי שלום לכל החברים ופניתי להליכה שקטה לבד.

סיטואציות שכאלו ישר מחזירות אותי לימים נוסטלגיים בתל אביב בהן היינו משתכרות כליל, אני והחברות הטובות, חוזרות מאיזה פאב מצחין כשכולנו מרוחות בעשן סיגריות... וצוחקות... הו כמה שהיינו צוחקות. היינו מגיעות אז לאחת הפינות הקבועות, מתרפקות למשך כמה רגעים על כמה כיף עשינו ונפרדות כל אחת לדרכה.

אם הסתובבתם קצת לבד באזורי מרכז תל אביב בשלוש לפנות בוקר לבטח שמתם לב שהיה נחמד אם מישהו היה מלווה אתכם. הכל מהכל אפשר למצוא בתל אביב. זכורים לי ימים של אנסים חופשיים וזכורים לי גם ימים של מחבלים והתרעות; זכורים לי הומלסים מפוקפקים ברחובות הראשיים וקבוצות של בני נוער משועממים... ולמרות אותם זכרונות אין דבר שיותר אהבתי מאשר לחזור לבד הביתה.

בוחרת לי את הרחוב הכי אפל ונטול אנשים והולכת לאט... רוצה לשמוע כל פסיעה. הייתי נוהגת להגיד שזה היה הזמן בו יכולתי לחשוב ולהרהר על כל מה שמטריד אך לא באמת כך היה הדבר, להפך - זה פשוט היה הזמן האידיאלי בשבילי ללא לחשוב על כלום. אני לא באמת צריכה לחשוב ולהתפלש בהרהורים של עצמי כשכל מה שעושה לי טוב זה פשוט להרגיש. אז נהנתי מההרגשה שנתן לי הרחוב הריק. נהנתי מאוויר הלילה של תל אביב ומהשקט... הו השקט. לא היה אכפת לי אם אני הולכת ברחוב הכי מסוכן בעיר או סתם באזור לא מואר כי עם הרוגע שהסיטואציה השרתה עליי זה פשוט לא היווה פקטור.

היום נזכרתי כמה אני אוהבת את הרגשת ה"אני, לילה ורחוב ריק"... Well, אז מה אם הרחוב הוא הטיילת הראשית בקמפוס. לרגע הרשתי לעצמי לדמיין.

כמובן שאני חייבת עדכון נוסף על מה לעזאזל מתרחש פה עם כל סאגת השותפות לדירה. הרבה התרחשויות יש פה בימים האחרונים ככה שדרוש פוסט בעניין.. בקרוב.

דיי, דיי. ת'אמת שנמאס לי.

נמאס לי לחזור בכל פעם בחזרה מהטכניון. להגיע לתל אביב מיוזעת כולי עם הררי תיקים וגב תפוס. לעמוד מול הדלת הנעולה של הבית עם צרור מפתחות... ולהאבק!!!

במשך חמש עד עשר דקות לעמוד חסרת אונים מול הדלת של הבית. כבר כמעט מיואשת, לא מבינה למה הדלת לא נפתחת.

הו אז אני מגלה שכל אותו הזמן ניסיתי לפתוח את הדלת עם המפתח לחדר במעונות!

דיי. אפסו הסיכויים לצחוק מהעניין הזה.

תאמת שהמצב לא עד כדי כך גרוע אבל האינסטינקט הזה של לשלוף באופן טבעי לגמרי את המפתח לחדר במעונות על פני כל מפתח אחר טבוע בי כל כך עמוק; זה לא מפסיק להפתיע אותי בכל פעם מחדש.

אני תוהה אם יש פה איזו פסיכולוגיה בגרוש שחבויה מאחורי כל העניין?!

__

ומעניין לעניין, אני יושבת לי פה עכשיו בפוזיציה האהובה עלי - אמצע החדר, פרקדן על הפוף הביתי.

חושבת על ההתפנקות האלוהית שעשיתי לעצמי אתמול בעזריאלי כשהחלטתי לקפוץ לסופר פארם ולקנות את הדבר שהוא שיא הנוסטלגיה בשבילי.

מה שיכול בכל זמן נתון להעלות חיוך ילדותי על פני הקורנות ומה שבין רגע גורם לי לשכוח את כל עוולות העולם האנושי.

קניתי 4 צנצנות גרבר קטנות ועסיסיות. הו, כן כן... אני מתענגת עליהן אפילו בעודכם קוראים שורות אלו.

אין ספק שביקור במחלקת התינוקות זה ההיי-לייט של כל ביקור קסום בסופר פארם וכך היה זה במשך כל הדורות. לראות שם את טעם הילדות מנצנץ אלי בכזאת חינניות, מזכיר לי נשכחות כמה מתוקה היתה התקופה וכמה חסרת דאגות.

פתאום נזכרתי עד כמה אני מעדיפה את הצנצנת המתוקה על פני כל מעדן ביו אחר שנמצא על המדפים. פשוט כי לטעם הנוסטלגיה אין תחלופה.

ענת - חוזרת לילדות.

__

ענת מנסה להחדיר לתודעה את הרוח הקייצית-

במיוחד כי אני בתל אביב ובמיוחד כי כבר כל כך בא לי את הקיץ הנוראי של ישראל

והכי הכי בגלל שבא לי לפתות אתכם-

הנה מקבץ פרסומות:

ופרק ההמשך:

גברים... צ צ צ ...

גבול הטעם הטוב והאמת הגלויה-

בזמן האחרון יש לי חשק עז לפתוח בלוג חדש. כן, כן, אתם שומעים נכון - בלוג חדש!

אחד כזה אנונימי ונטול עכבות. בלי שיכירו אותי, בלי לנסות ליצור חברויות חדשות דרכו ובלי לעשות חשבון לאף אחד.

זה דיי אבסורד שיש לי בלוג ואף על פי שהתחייבתי לעצמי לכתוב בו על הכל ... זה פשוט לא קורה.

לבלוג הזה הבאתי איתי את הנדוניה של החברים הקרובים שיודעים עליו, דרכו הכרתי חברים חדשים שמגיבים בו בקביעות (וכיום יודעים עלי לא פחות משאר החברים) ואם בעבר חשבתי שזה ממש לא מכשול לכתיבה כיום אני יותר ויותר חושבת שזה מכשול עיקרי.

אני עדיין לא עושה הרבה חשבון לאנשים אבל אני מוצאת את עצמי יותר ויותר כבולה לנורמות של "מה יגידו" ו"איך זה יתפרש בצד השני" וזה לא מוצא חן בעיני בכלל!

כשרק פתחתי את הבלוג יצאתי בהצהרה ש"בבלוג הזה אני לא אכתוב על זוגיות ומערכות יחסים. העולם פשוט עוד לא מוכן לחשיפה הזאת". זה התאים לי באותה תקופה וממש לא הפריע לי שבבלוג שלי יהיה חסר פלח שלם מהחיים.

ככל שהתקדם הזמן גרמו לי, הכתיבה והאנשים, להיפתח... אולי כן לרצות לכתוב... אבל לרצות לכתוב בצורה משוחררת ונטולת מחשבות מיותרות.

אני כן רוצה לכתוב על חברים, חברות, משפחה, מריבות והתפיסויות. סה"כ על השטויות האלו מבוססים מרבית החיים שלנו.

בזמנו חשבנו, אני ושלישיית המוסקטריות התל אביביות שלי, לפתוח בלוג משותף. בלוג שבו כל אחת תוכל להעלות קטע שמעניין אותה (אם זה קשור לאומנות, יחסים, חברה, עניינים ברומו של עולם או דילמות) ואנחנו כמגיבות עיקריות נוכל להוסיף לקטע את הדעות שלנו בעניין וממש לערוך דיון חי ופעיל בבלוג.

בלוג שכזה היה אמור להיות מרחב מגבש שייצור בסיס משותף לדו שיח ביניינו גם בתקופה ההפכפכה הזאת בה כל אחת מאיתנו משתלבת בחברה בצורה כל כך שונה ומוצאת את מקומה בעולם.

בשבילי היה אמור להיות אותו בלוג מקום לכתיבה ללא עכבות וללא מחשבות מיותרות. לדבר קצת על מערכות יחסים, בחורים, חברויות ובעיקר על פוסט-מודרניזם בעידן החדש... חשבתי שאין דבר יותר נפלא מלכתוב על דברים כאלו בקרבת האנשים עליהם אני הכי סומכת ולשמוע את התגובות הענייניות שלהם תוך כדי שהם משתפים אותי בסיפורים דומים משלהם.

 

אני לא ממהרת להשכיב את רעיון הבלוג הזה. הוא עדיין נשמע קסום וריאלי לחלוטין רק שכיום עדיין לא עבר את מבחן המציאות וההטמעה.

 

בינתיים אני רק חושבת על האם בכלל אני צריכה בלוג על גבי האינטרנט כדי לדבר על מה שאני לא מצליחה לעשות כמו שצריך פה? האם אני בכלל צריכה "בלוג שערוריות וריכולים" קטן משלי או שזה לגמרי מיותר לבחורה שכמוני? ולמה בכלל זה כל כך מטריד אותי?

השאלה העיקרית היא האם אי פעם אני אוכל באמת לכתוב בבלוג הזה בצורה שבה הייתי רוצה בלי לחשוש שמא יגיעו לפה כל מיני סוטים ובלי לחשוש מה יחשוב זה ואיך יגיב ההוא...?!

מה שבטוח, הבלוג הנוכחי לא עמד ולא יעמוד בפני דילמות קיום. הוא הרפיה מצויינת בשבילי ומספק לי לא מעט דברים אותם אני צריכה ואוהבת...

פשוט חסר בו פלח.

כדי לפתוח את סוף השבוע בצורה משעשעת והזויה, כמייטב המסורת התל אביבית, קבעתי ללכת היום עם הזאולוג המסוקס לפאב תל אביבי שידוע בהוללותו.

הזאולוג, תנו לי לספר, הוא בחור היסטרי וכייפי בטירוף. הוא בחור שבגללו כמעט והעיפו אותנו מטרמפ בפעם האחרונה בו רצינו להסתכן. הוא בחור שבזכותו הפכה נסיעה לילית באוטובוס עירוני לחווית שירה בציבור רועמת. הוא בחור שהאנרגיות שלו חוצות גבולות באופן שמותיר את כל האנשים פעורי פה.

אין ספק שבילוי תל אביבי איתו צפוי להיות אחד הערבים ההזויים שירשמו לטובת העיר הזאת.

ללא ספק, ענת יוצאת להתהולל.